ערימות של אופטימיות

ברוכים הבאים לפרק נוסף של "נוער יוצר פודקאסט לדורות". הפרויקט הזה הוא פרויקט מיוחד שיוצא לאור ביום השואה תשפ"ג והוא פרויקט של מרכז החדשנות והיזמות jlm spark של עיריית ירושלים יחד עם חטיבת קידום נוער ויד ושם. הפודקאסט יביא אליכם סיפורים של שורדי שואה אבל הפעם מזווית צעירה של בני נוער. אז בלי יותר מדי הקדמות, בואו נצלול לפרק של היום.

אלישבע: שלום לכולם, אנחנו יעל ואלישבע, בנות 17, שתינו בכיתה י"א וגרות בירושלים. באולפן יונה עמית אשת חינוך אשר בצעירותה ניצלה עם משפחתה מהשואה.

יעל: יונה נולדה בשנת 1938 בפיומה, איטליה למשפחת גלנדאור. ב-1943 בזמן הכיבוש הגרמני באיטליה הוחבאו 30 משפחות יהודיות בבניאקאוואלו ובינהם משפחתה של יונה, ובהמשך בשל גילוי השלטונות הועברה משפחתה של יונה למחבוא בבית חווה וכך גם שאר המשפחות הוחבאו במקומות מסתור חדשים, גם הם בפאתי בניאקאוואלו. לאחר מכן הילדים של משפחת גלנדאור הועברו למנזר שבו הופרדו הבנים והבנות ולהורים הושכרה דירה בשל חשש מהפגזת בית המסתור. לאחר מכן הוברחה כל המשפחה דרך האלפים לשוויץ ומשם אחרי תלאות מרובות עלתה כל המשפחה לישראל.

יונה: אירוע אחד שבאמת לאורך השנים השאיר רושם גדול מאוד זה שפעם כשהוחבאנו בבניאקאוואלו נתנו לנו הילדים לצאת מהמחבוא ולשחק ביחד והיינו כמה בני דודים שלא נפגשנו מאז שעזבנו את פיומה ומאוד מאוד שמחנו ואני תוך כדי משחק החלפתי נעליים עם הנעליים של אחד מבני הדודים שלי שהיה בגילי ופתאום באו בגלל איזושהי הלשנה שהייתה באו וממש חטפו אותנו חזרה למחבוא ואני לא הספקתי להחליף את הנעליים שלי עם הנעליים של בן דודי וזאת הייתה הפעם האחרונה שפגשתי את הבן דוד ואת הנעליים. הבן דוד נתפס לאחר זמן קצר על ידי הגרמנים, הובל לאושוויץ-בירקנאו תוך רבע שעה מהגעתו הוא עלה בעשן והנעליים שלי נמצאות בערמות הנעליים שבאושוויץ. לפני שנה ביום הזיכרון לשואה בצעדת החיים הגעתי בפעם הראשונה לראות את הנעליים שלי, לפגוש שוב את הנעליים שלי באושוויץ.

יעל: וואו.

יונה: וזה היה רגע מאוד מאוד מאוד מרגש. הייתי במשלחת של עיריית ירושלים, ראש עיריית ירושלים, הייתי אשת העדות ועמדתי לפני הנעליים וזה היה באמת משהו מאוד מרגש כי המחשבה שהנעליים שלי נמצאות באושוויץ ואני בגיל מופלג נמצאת כאן זה פשוט דבר מופלא, מופלא ביותר.

אלישבע: את היית ליד הרבה ילדים אחרים שכפי ידיעתך, את לא באמת יכלת לדעת אבל שהם לא רדפו אותם, הם חיו חיים רגילים ורציתי לדעת איך זה הרגיש להיות בין האנשים האלה שכאילו את היחידה שנרדפת ואין מלא אנשים והם אפילו לא יודעים את זה. 

יעל: על רקע דתי, על רקע… 

יונה: אז במנזר דווקא ההרגשה הייתה טובה בגלל זה שלא היינו שונים מאף אחד אחר, לא נרדפנו במנזר. כן אסור היה לאף אחד לדעת שאנחנו יהודיות אבל היינו כמו כל אחד אחר. היה רעב באיטליה, לא היה אוכל, אז לא היה אוכל לכולם. היה קר מאוד כי אי אפשר היה לחמם או להאיר, היו הפצצות אבל היינו כמו כולם. בת דודתי ואחותי שהיו קצת יותר גדולות הלכו אז היו בתי ספר פנימיות, הלכו לבית הספר לכיתות, התנהגנו כמו נוצריות קתוליות כמובן, רק אם המנזר ידעה שאנחנו יהודיות ואסור היה לספר אבל חוץ מזה היינו כמו כולם ודווקא כשגם אני הרגשתי את ההרגשה הזאת, גם בת דודתי שכתבה את הזכרונות שלה כותבת את זה חוץ מזה שהייתה חסרה לי אמא, חוץ מזה במנזר היה דווקא קטע טוב, היינו כמו כל הבנות, אכלנו יחד עם כל הבנות, לא היה הבדל, לבשנו מין אותה תלבושת אחידה, לא היה הבדל. אני ידעתי שאני יהודיה שאבא שלי לפני שנכנסו למנזר אמר לנו להגיד "שמע ישראל" לפני שאנחנו הולכים לישון וזה משהו שמאוד מאוד זכור לי. היינו אומרים את התפילות הנוצריות ואחר כך הייתי מכסה את הראש בשמיכה כדי שאף אחד לא ידע וכדי שישו מעליי לא ישמע והייתי אומרת "שמע ישראל". בזה הייתי שונה, אבל לא הרגשתי שונה, חגגנו את החגים. היה הבדל אחד, בימי ראשון הבנות היו נוסעות הביתה, זאת הייתה פנימיה, הבנות היו נוסעות הביתה, בחגים שלהם הן היו נוסעות הביתה, אנחנו לא, לא היה לנו לאן לנסוע. היינו נשארות שם עם הנזירות אבל לא הרגשתי זרה במנזר דווקא היה קטע טוב. 

יעל: הייתה הרגשה מאוחדת מה שנקרא? כולם בסבל

יונה:כן, בדיוק, אנחנו כמו כולם

יאלישבע: הרגשתן בטוחות במנזר?

יונה: כן, כן.

יעל: זה יפה, אפשר לקחת את זה באמת גם אלינו כאילו לתת לכל אחד הרגשה שווה וכאילו כל אחד בן אדם בזכות מי שהוא 

אלישבע: כן 

יעל: אני חושבת שזה חשוב

אלישבע: גם קראתי בעדות שלך שההורים שלך הם נשארו בדירה שהשכירו בשבילם אז רציתי לדעת כאילו, זה היה רחוק מהמנזר הדירה?

יונה: לא ראינו אותם, הם לא הביאו אותנו למנזר, הם לא לקחו אותנו מהמנזר כשיצאנו, לא ראינו אותם כל זמן שהיינו במנזר, לא ראינו אותם. הרי זה היה מסוכן מאוד כן,כל זמן שאנחנו היינו במנזר והם היו מוחבאים באיזשהו מקום אי אפשר היה לצאת סתם ולא ראינו אותם כל זמן שהיינו במנזר.

אלישבע: לילדים בשואה הייתה ממש ילדות קשה, ואנחנו רוצות לדעת אם בתור אחת שהילדות שלה הייתה בזמן של השואה, האם את מקנאה או פעם קינאת בילדים שהייתה להם ילדות יותר 'יפה', יותר 'קלה' ממה שלך היה?

יונה: כשעליתי ארצה אז כן היו לי רגשי קנאה בחברות שלי בבית הספר שלא עברו את השואה, שלא היו צריכות להתחיל מההתחלה כשעלינו ארצה, והן היו משפחות יותר מבוססות ולמשל יכלו לקנות בגדים שונים ממה שאני לא יכולתי לקנות בגדים. עלינו ארצה והייתה תקופה מאוד מאוד קשה, אבל זאת לא הייתה קנאה שקנאתי בהן שהן לא היו בשואה אלא קנאתי על המעמד שלהן באותו הזמן שהן היו בארץ כבר הרבה זמן ודיברו עברית והיו מעורות בארץ והתלבשו בצורה שונה

יעל: על הקטביות בינכן בעצם

יונה: כן, כן על זה קינאתי בהן, לא על מה שעבר עליי אלא על אותו הזמן 

אלישבע: ואת כאילו את הרגשת שאם לא היית עוברת את השואה את היית כמוהן? כאילו חשבת על זה פעם? או שפשוט כאילו אמרת זה מצב נתון

יונה: לא, לא, לא, השואה והילדות אני לא חושבת שהשאירה בי איזשהו חותם של טראומה עברנו את זה ועברנו את זה גם אבי ואמי היינו משפחה אחר כך ועד היום מאוד מלוכדת, מאוד אופטימית, מאוד מסתכלים קדימה וגם אבי אני זוכרת מאוד מאוד שאבי תמיד הסתכל קדימה אז לא בכינו על מה שהיה ברוך ה' ניצלנו, עברנו את מה שעברנו, הרבה לא ניצלו, אנחנו ניצלנו, עלינו לארץ ומסתכלים קדימה.

יעל: גם ניצלתם בנפש?

יונה: כן, כן בהחלט 

אלישבע: כן יש הרבה אנשים שכאילו ככה שמעתי הם כן ניצלו מהשואה אבל הם לא…

יונה: אני לא חושבת שהם הרבה, אני חושבת שהרוב, הרוב בנו את הארץ ובנו את עצמם ויש הרבה פרופסורים וסופרים ואומנים ואנשי רוח ואנשים שתרמו, תרמו הרבה מאוד דווקא מניצולי השואה, שתרמו הרבה מאוד למדינה ולהמשך, לחינוך ולכל דבר שבארץ. אני חושבת שאלה שבאמת לא יכלו לקום מן השואה הם מעטים, אני חושבת שזו באמת גדולה, שרואים את תעצומות הנפש, כמה שיש להם כוח להמשיך קדימה, ליצור, הרבה מהם סופרים למשל אני קוראת הרבה מאוד ספרים. סופרים, אנשים שיש להם את הכוחות ליצור, לספר, לבנות את החיים וללמד את האחרים מה צריך ללמוד מן השואה, כי מן השואה צריך ללמוד.

יעל: אנו יודעים שהרבה בני נוער בשואה שנאו מאוד את היהודים ואפילו שיתפו פעולה עם הנאצים. האם את חושבת שמקרה כזה יכול לחזור שנית אצל עמים אחרים אם תהיה מספיק תעמולה טובה הנוער יסחב אחריה? או שהנוער למד מההיסטוריה?

יונה: לא הבנתי בדיוק את השאלה, לאיזה בני נוער את מתכוונת?

יעל: הבני נוער הנאצים

יונה: כן בני הנוער, אם אני חושבת על בני הנוער הנאצים הם התלהבו, הולהבו, הכל היה מותר, האנטישמיות הייתה מותרת ובני נוער הם יותר עובדים ברגשנות ואולי בפחות מחשבה, בפחות מחשבה שלווה, וכן בני נוער מושפעים מאוד מאוד מאוד, והושפעו מאוד מאוד. אני לא זוכרת את סוף השאלה אם שאלת האם… 

יעל: זה יכול לחזור שנית

יונה: כן, במאה אחוז זה יכול לחזור שנית, במאה אחוז, בהחלט יכול לחזור שנית. לכן, אני חושבת שחינוך הוא כל כך חשוב, חינוך לא רק אצלנו היהודים אלא בכל העמים לחנך ולספר על השואה ולספר שכולנו, כל בני האדם נבראנו בצלם אלוהים, אלוהים ברא את כולנו, שחור, לבן, בעל דעות כאלה, בעל דעות כאלה, כל בני האדם הם יצורי אלוהים, אף אחד, אנחנו שונים אבל לא פחות אחד מהשני ורק החינוך יכול לעזור בזה, החינוך ובני הנוער. כי אנחנו המבוגרים כבר עשינו את שלנו, עכשיו העולם והעתיד נתון בידכם, בידי בני הנוער והחינוך הוא חשוב.

יעל: את בעצם שגדלת בתוך ההמולה הזאת והידיעה שרודפים אותך בתור מי שאת וראית את הפחד ואת כל הכאב, האם האמנת שאחרי המלחמה תוכל להיות מציאות אחרת? 

יונה: אני בן אדם מאוד אופטימי מטבעי ואני תמיד מאמינה בטוב ושיהיה טוב זה תלוי בנו ואנחנו צריכים להביא את הטוב הזה. תרשי לי לומר מה חשבתי אז כי הייתי בסך הכל ילדה קטנה כן, וכל המחשבות האלה התחילו יותר מאוחר שכבר גדלתי והתחתנתי וילדתי ילדים והייתי מורה ואני מאמינה מאוד מאוד גדולה בטוב אני מאמינה שיהיה טוב אז יש לנו תקופות של שפל וגם בתקופות של שפל זה תלוי בנו, אנחנו יכולים לקום ולהביא לתקופות של טוב. העולם צריך ויכול להיות טוב וזה תלוי בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו.

יעל: צודקת מאה אחוז. אפשר לקחת את זה גם לתקופה הזאת ולכל תקופה על כל מישהו שקשה לו, פשוט להאמין שאחר כך יהיה יותר… יום חדש. מקודם אמרת על השונות בבני האדם ובאמת כאילו לקחת את זה להבין שלגם אם לילדה יש דעות שונות, גם אם ילדה היא קצת אחרת ממני, לקחת את זה, להבין שאנחנו עם אחד וזהו.

יונה: זה הדבר החשוב

אלישבע: אני חושבת שזה מאוד יפה שאת וגם עוד ניצולים הם בעצם במקום לקחת את השואה שזה היה דבר כל כך חשוך ונוראי לקחתם את זה ובעצם הוצאתם מזה טוב. נגיד ניסיתם לעזור ולבנות ולכתוב על זה ולבנות כאילו עם חדש ובאמת זה מאוד מאוד יפה.

יונה: אני מוכרחה להוסיף כאן על זה שאת אמרת שיש סופרת אחת יהודיה גם כן שכתבה באיטלקית, ניצולת שואה, ניצולת בירקנאו והיא כתבה בספר שלה "גם בחשיכה גדולה ביותר יש נקודות של אור ואנחנו צריכים לראות נקודות האור וללכת אחרי נקודות האור וללמוד מנקודות האור". אני מוכרחה לציין כאן, פשוט לא אמרתי את חסידי אומות העולם שהצילו אותי והמון יהודים, בזכותם אני חיה. אלה אנשים שחירפו את נפשם, לא יהודים, חירפו את נפשם באמת ואת נפש ילדיהם כדי להציל יהודים. הם נקודות האור, מהם אנחנו צריכים ללמוד שגם בעת צרה, באמת סכנת נפשות, סכנת נפשות אמיתית, סכנת רעב, הם הצילו אנשים שהיו בצרה. אלה נקודות אור.

יעל: זה ממש לא מובן מאליו

יונה: מאוד לא מובן מאליו, מאוד. בעיניי הם אנשים מיוחדים, קדושים שאנחנו צריכים ללמוד מהם.

אלישבע: אני חושבת שגם אנחנו כבני נוער צריכים ללמוד שגם זה ידוע שבני נוער מאוד ממוקדים בעכשיו  אנחנו לא מאוד יודעים להסתכל על העתיד ולהגיד "מחיר יהיה יותר טוב" אם עכשיו קשה לי אז כאילו הם מאוד ממוקדים על העכשיו מאוד קשה לי. אני חושבת שבאמת אנחנו צריכים לקחת את זה ולחשוב על זה שכאילו הכל טוב, צריך לחשוב כמו הנקודות אור שאמרת באמת לחפש את הטוב ולא לצפות מהטוב שהוא פשוט ינחת עליי מהשמיים כאילו אני צריכה לחפש אותו ובאמת… 

יונה: ולעשות אותו 

אלישבע: כן, ואני צריכה לעשות לעצמי טוב, לא רק לצפות שהוא יגיע בגלל שהנה אנשים שם הם היו באמת במצב מאוד מאוד נורא, הם עשו לעצמם טוב והם הגיעו למקומות מאוד מאוד גדולים כמוך.

יונה: בנו את המדינה הזאת

אלישבע: כן

יונה: בנו את המדינה הזאת, יוצאי השואה.

יעל: כיום הנוער יש בעצם הרבה אנשים שמכחישים את השואה או לפחות סוברים כי אירוע כמו השואה לא יחזור על עצמו. האם את רוצה לספר מנקודת המבט שלך על הדעה הזאת?

יונה: אני לא מייחסת לזה חשיבות מאוד מאוד גדולה. אלף כי צריך להילחם נגד זה אבל יש כל כך הרבה עדויות, כל כך הרבה שזה לא ממשי לפי דעתי להכחיש את השואה כן אז אני לא מייחסת לזה חשיבות יותר מדי גדולה.

יעל: והאם זה יכול לקרות שוב פעם? זה יכול… 

יונה: בהחלט, בהחלט. השואה יכולה לקרות והיא קורית בעולם לאו דווקא כלפי היהודים, זה יכול גם לקרות כלפי היהודים שוב אני אומרת לא יקרה כ, היות ויש לנו את מדינת ישראל זה לא יקרה, מדינת ישראל לא תרשה את זה אבל 'שואה', לא נהוג להשתמש במילה 'שואה' אבל דברים כאלה קורים בעולם, באפריקה יש רציחות נוראיות של עמים שלמים, ביוגוסלביה זה היה. זאת אומרת דברים כאלה קורים אבל אני מאמינה שוב שכוחות הטוב יכולים לעלות על כוחות האופל וצריכים לעלות על כוחות האופל ולא רק אנחנו אלא יש עוד עמים בעולם שנלחמים נגד הדברים האלה, יש עוד אנשים בעולם שנלחמים שדברים כאלה לא יקרו ואנחנו היות ועברנו את השואה צריכים להיות נושאי הדגל.

אלישבע: מה גרם לך פתאום לרצות ללכת לפולין אחרי כל כך הרבה זמן?

יונה: לא, לא רציתי אבל פנו אליי והם לקחו אותי בתור אשת עדות למשלחת של עיריית ירושלים ונסעתי ואני הרגשתי את הדבר הזה שלא רציתי לנסוע לשם, אני לא אחזור לשם. כשדרכתי על אדמת פולין הרגשתי שאני דורכת על בית הקברות הגדול ביותר של העם שלי. ראיתי בכל מקום את היהודים מובלים, אני ניצולת שואה אז אני ראיתי בכל מקום את היהודים מובלים לתאי הגזים, ביערות שנסענו מקרקוב לאושוויץ ראיתי רק את היהודים שנוסעים והיות והייתה שמירה מאוד גדולה באושוויץ, זה היה יום הזיכרון לשואה אז היה שם גם, היו שם חיילים עם כלבים, עם כלבי הזאב שלהם וזה הזכיר לי את, אני נרדפתי על ידי כלבי הזאב שעברנו את הגבול לשוויצריה וזה מאוד הזכיר לי את זה. זאת הייתה חוויה מאוד מטלטלת. 

יעל: האם דיברו בבית על השואה אחרי שהגעתם לישראל?

יונה: לא, ויש לזה כמה סיבות. סיבה אחת ואני לא אומר אולי העיקרית אבל סיבה אחת היא שהאנשים שבאו מהתופת הזאת, מהדברים הנוראים שעברו, אני בתור ילדה זה לא כל כך נורא היה כמו לאבי ולאמי שהיו צריכים לנהל ולהציל את הילדים שלהם. אנשים שבאו משם והגיעו עם תקווה לארץ חדשה לא רצו להסתכל אחורה, לא רצו להסתכל אל הרע. באו כדי לבנות עתיד חדש, כדי לבנות עתיד לילדים שלהם. אז לא רצו לדבר על מה שהיה, העתיד הוא מה שחשוב. גם החיים היו מאוד מאוד מאוד קשים כשהגענו ארצה, מאוד קשים. עבדו מאוד מאוד קשה כדי להתפרנס, כדי לחיות. החיים היו מאוד קשים ושוב התקווה לעתיד. הדבר השני שבגללו לא דיברו היה שהיחס של היישוב הישראלי בישראל היה יחס בהתחלה לא חיובי לניצולי השואה, אפילו הייתי אומרת מזלזל. אני מבינה גם אותם כן. תראו אותנו הישראלים אנחנו באנו, נלחמנו, בנינו, מה אתם עשיתם? הובלתם כצאן לטבח, כן אמירה שהיא לא נכונה, כל מי שהציל את משפחתו כמו אבי היה גיבור, אבל זה היה היחס. אני זוכר את זה בעצמי שאני חושבת שהיינו בכיתה ח'-ט' ודיברנו בין חברות, והייתה לי חברה מאוד טובה שעד היום אנחנו חברות מאוד טובות שהיא באה ממשפחה מיוצאי גרמניה שעלו לארץ לפני השואה כן אז הם עשו טוב היו ציונים, אז היא אמרה שההורים שלה אומרים שלא כדאי להתחתן עם ניצולי שואה כי הם כולם משוגעים, הייתה גישה כזאת. או הייתה גישה שאם ניצלת מהשואה בטח עשית משהו לא בסדר שהצלחת להינצל. זאת אומרת היחס בהתחלה לא היה יחס חיובי, אני לא לוקחת את זה כדבר רע כי אני חושבת שאם אני הייתי במקום הישראלים שהיו שם אני הייתי חושבת את אותו הדבר. הדבר השתנה… ולכן לא דיברו. הדבר השתנה עם משפט אייכמן, כשהיה משפט אייכמן

יעל: פתחו את כל העדויות

יונה: העדויות והאנשים שלא דיברו עד אז, היו עדויות מצמררות כשאני חושבת על זה עכשיו, אני זוכרת את זה כן כי אני יכולה עוד לזכור את זה. היו עדויות מצמררות ואנשים הבינו בפעם הראשונה באמת מה היה שם, ואז הכל נפתח.

אלישבע: את חושבת שאולי אם אנחנו כבר מדברים על הפגישה של הישראלים אז שאולי הניצולים הרגישו קצת בושה לעומת כל מי שהיה בארץ אחרי שהם עלו?

יונה: נחיתות הייתי אומרת, אני כן, לא בושה, אבל נחיתות כן. בהחלט הרגשתי נחיתות וגם אני קראתי על זה הרבה ואני רואה שאני חושבת שכל ניצולי השואה מרגישים ואני גם הרגשתי איזושהי הרגשת אשמה. אני לא הרגשתי את זה אז כילדה. כי כילדה וכנערה לא כל כך התעסקתי בדברים האלה כן, אז גם אמרתי לכן זה היה לפני משפטי אייכמן, משפט אייכמן זה היה בדיוק כשנולד בני הבכור, כבר הייתי נשואה והבן שלי נולד. אבל הרגשתי אחר כך כשהתחלתי לעסוק בשואה יותר הרגשתי הרגשת אשמה "למה ניצלתי?", זאת אומרת, באמת אני הרגשתי, אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא הוציא אותי בפינצטה מהשואה עם כל מה שעברתי ממש בפינצטה, מיליון וחצי ילדים כמוני נרצחו, הבני דודים שלי, למה ניצלתי? והרגשתי תמיד שיש לי איזושהי מחויבות, שאני צריכה להצדיק את הקיום שלי את ההצלה שלי. כל אדם צריך להצדיק את הקיום שלו כן אבל כאילו אני צריכה לעשות משהו, וזה באמת אני קוראת שזה קיים אצל רוב ניצולי השואה. 

אלישבע: לסיכום אנחנו רוצות באמת לדעת למה את מדברת כל כך הרבה על השואה? אפילו שזאת שאלה שנשאלת הרבה אבל זה חשוב לשמוע

יונה: לא לא, לא כל כך שאלו אותי וזה שאלה מאוד מעניינת, מאוד מעניינת. כן אני שקועה כולי בשואה. אולי זה משהו תת מודע, אומרים יצאתי מהשואה אבל השואה לא יצאה ממני. אני מאוד מאוד שקועה בשואה, כל דבר מהשואה ממגנט אותי, אני קוראת כל מה שאני יכולה על השואה, אני נמצאת ביד ושם ומדברת עם בני נוער הרבה מאוד, ומדברת בכלל מדברת על השואה. כן אני שקועה בתוך השואה וקשה לי לומר, זה בתת מודע אולי, זה לא משהו מודע, זה פשוט ממגנט אותי כל מה שעל השואה. חוץ מזה שאני מאמינה כמו שאמרתי לכן קודם שחשוב מאוד לדעת, ללמוד, כדי לדעת מאיפה באנו וכדי שזה לא יחזור שוב.

יעל: באמת כל השיחה הזאת הייתה מסר ענקי ובכל אופן כן הייתי רוצה אם יש לך לחדד לנו מסר אחרון סופי

יונה: חשוב לדעת, חשוב ללמוד, חשוב לזכור. ללמוד מהרע שהיה כדי לעשות את הטוב. ללמוד את החשיבות ואני מתמקדת פה בעם ישראל, נכון מכאן זה יצא לעולם, ללמוד את החשיבות של עם ישראל, של האחדות של עם ישראל שזה שנבראנו כולנו בצל אלוהים שאנחנו כולנו שווים, לשמר את מדינת ישראל לעולם כדי להיות בטוחים וכדי לעשות טוב אחר כך מתוך החוזק שלנו לעשות טוב לעולם. 

יעל: תודה רבה יונה ששיתפת אותנו את הסיפור שלך

אלישבע: תודה רבה

יונה: ותודה רבה לכן בנות, זה היה לי עונג השאלות שלכן, שיכולתי לספר, לדבר, להתבטא

יעל ואלישבע: תודה רבה

יונה: תודה

זה היה עוד פרק של "נוער יוצר פודקאסט לדורות" מוזמנים לדרג אותנו בכל הפלטפורמות ולעקוב אחרי מרכז החדשנות jlm spark בפייסבוק ובאינסטגרם. נשמח שתצטרפו אלינו גם לפרקים הבאים.