הסיפור הוא של עם ישראל

ברוכים הבאים לפודקאסט "נוער יוצר פודקאסט לדורות". הפרויקט הזה הוא פרויקט מיוחד שיוצא לאור ביום השואה תשפ"ג והוא פרויקט של מרכז החדשנות והיזמות jlm spark של עיריית ירושלים יחד עם חטיבת קידום נוער ויד ושם. הפודקאסט יביא אליכם סיפורים של שורדי שואה אבל הפעם מזווית צעירה של בני נוער. בני הנוער שהשתתפו בפרויקט חקרו והעמיקו בסיפורי השורדים כתבו בעצמם את השאלות שמעניינות נוער, ראיינו את השורדים וביצעו עריכת תוכן לפרקים שתשמעו. החיבור הבין-דורי שנוצר בין בני הנוער לשורדים ריגש כל מי שלקח חלק בפרויקט ועכשיו הוא מוגש אליכם. האזנה נעימה.

יגל: שלום אני יגל קלרפלד ואני בן 17, והיום אני אדבר כאן עם אלקה. אלקה ריינס-אברמוביץ נולדה בשנת 1932 בעיירה נובוסליצה. בשנת 1941 כאשר הייתה בת 9 בלבד גרמניה הנאצית יחד עם בעלת בריתה רומניה מפרה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב אשר היה על אי-תוקפנות בין גרמניה לברית המועצות. אלקה התגוררה עם משפחתה בעיירה נובוסליצה שברומניה, שלום אלקה. 

אלקה: שלום וברכה.

יגל: מה שלומך?

אלקה: אני בסדר.

יגל: את יכולה לספר לי ככה על העיירה שנולדת בה? את זוכרת? 

אלקה: כן. אני עד גיל 9 הייתי בעיירה. בעיירה היו 10,000 נפשות ואחרי המחנה חזרו רק 500, אני הייתי ביניהם למרות שגם אני הייתי כבר סומנתי שמחר יזרקו אותי לבור, והיום אני כאן.

יגל: את זוכרת מה היה היחס של האוכלוסייה המקומית כלפיכם?

אלקה: אנחנו גרנו בשכונה יהודית, לא היה לי הרבה קשר עם גויים למרות שהייתה לי גם חברה גוייה. היינו משחקות יחד, לי אצלה אסור היה לטעום שום דבר והיא אצלי כן התכבדה תמיד אבל לא זה היה העיקר. גם בסוף הרחוב גרו צוענים, אנחנו הסתדרנו עם כולם. אני גרתי בבית מאוד מאוד יחודי, אני למעשה נצר לרב ריינס ככה שחונכנו גם בהתאם

יגל: בדרך שלו…

אלקה: כן. בתור ילדה אבא היה מרים אותנו למזוזות להגיד קריאת שמע בלילה ובבוקר כשקמנו מודה אני, והיו לי הורים מאוד מסורים. גרנו גם עם סבתא ביחד לא היה לנו הרבה אבל לא חסר לנו גם כלום, להורי הייתה חנות לדברי עור, ישב גם רצען, אתה לא יודע, אתה יודע מה זה רצען?

יגל: אחד שמתעסק בנעליים או בגדים?

אלקה: לא. הוא מתעסק עם הציוד לסוסים, רצועות כל הדברים. אז לא היו מכוניות, אני לא זוכרת בעיר שלי אלפי מכוניות, היה מין אוטובוס כזה מצוקמק שהיום לא מסתכלים על זה בכלל. ואבי גם למד את זה ממנו וזה אחר כך הביא לנו ממש תועלת. 

יגל: לאחר שהגרמנים והרומנים כבשו ערים ברומניה שאחת מהן היא נובוסליצה הם החלו לגרש את היהודים מבתיהם בעוד נאמר ליהודים שהם הולכים רק ל'סיבוב קצר'. מתי הבנת שרוצים לגרש אותכם?

אלקה: העיר עצמה הייתה מקום אסטרטגי, לא עיר גדולה אבל עיר שדה עם תחנת רכבת צפונית כזו והשלטונות שם התחלפו מדי פעם. ההורים שלי למדו בבית ספר רוסי אני נולדתי כשזה היה רומניה שנה אחד היה רוסיה ועכשיו זה אוקראינה. ככה שהשלטונות התחלפו. אני נולדת ברומניה כשזה היה רומניה, בתור ילדה גם לא כל כך הייתי מעורבת, כן ראיתי שבין ההורים יש דאגה אבל לא עמדתי על העניין הזה עד כמה. כשהיו הרוסים בשנת 40' נכנסו לשנה וחזרו הרומנים במלחמה כשהתחילה אז הם עשו פוגרום בעיר ו99 נפשות נהרגו וזאת הייתה פעם ראשונה שאני ראיתי בכלל מתים. וזה היה בשבילי… כילדים אצלנו לא לקחו ילדים כשסבתא נפטרה או סבא לא לקחו ילדים לבית קברות וזה היה קשה מאוד כן אבל כנראה שאני חזקה אני לא יודעת, כנראה שאני מתגברת על דברים.

יגל: רגע ואחרי זה אז גירשו אותכם?

אלקה: אחרי זה הכריזו שבעוד שלושה ימים שנכין צידה לדרך ואנחנו יוצאים לא יודעים לאן אנחנו עוד מעט נחזור לכמה ימים. ככה פיתו אותנו כן, האמא תכף נכנסה למטבח והתחילה להכין באמת צידה לדרך, לביבות דברים ואבא שלי אסף את כל הדברים בעלי הערך והטמין אותם באדמה. אנחנו גרנו עם גינה יפה עם פירות מכל הסוגים שאבי שתל ואנחנו אכלנו את הפרי הילדים אז מתחת לעץ הדובדבן ומתחת לעץ התפוח אז הוא הניח שם דברים.

יגל: עם תחילתו של של הגירוש החלו היהודים לצעוד קילומטרים רבים ללא מזון, מים וביגוד מתאים. מי שנשאר מאחור ורגליו לא נשאו אותו יותר נורה למוות בידי השומרים.

אלקה: היה לנו צעדות מבוקר עד לילה.

יגל: מה עובר על ילדה קטנה שנמצאת בצעדות, מבינה מה קורה?

אלקה: מה קורה… אין מה לאכול, מעבירים אותנו דרך הרים וגבעות רק לא דרך כפרים או ערים שלא נוכל להחליף איזה תכשיט תמורת לחם כן. כשמצאנו בשדות איזה קלח של תירס או סלק סוכר באדמה התחלקנו עם גרגירים ועם חתיכות קטנות שזה יספיק. הצידה לדרך אמרו לנו שלושה ימים אז נניח שבוע זה הספיק לנו, שבועיים אבל הלכנו שלושה חודשים ברגל. 

יגל: וואו.

אלקה: זה היה נורא, זה היה נורא. כשראיתי לצידי הדרך שני ילדים קטנים שבכו והתחננו "קחו אותנו איתכם, קחו אותנו לפאפא ומאמא, תנו לנו משהו לאכול" ולאיש אסור היה לצאת מהשיירה כי הוא קיבל כדור, מי שיצא נהרג אז לא יצאו. זה נחרט לי בזיכרון, ילדים קטנים, יותר קטנים ממני. שאלתי את האמא שלי "אם אני לא יהיה לי כוח להמשיך ללכת גם אותי תשאירי ככה?" אז היא פשוט אמרה לי "לא, אותך לא נשאיר" אבל היינו משפחה גדולה ולא פעם אחד הבני דודים של אבי לקח אותי על הכתפיים, גם הוא היה עייף אז למראית עין קצת לקח אותי ואז הוריד אותי והמשכתי ללכת. איך זה עבר עלינו זאת השאלה הכי קשה כן, על זה אין לי תשובה. כנראה שאלוהים רצה שניוותר בחיים ושאני אספר אני לא יודעת.

יגל: לאחר הצעדות הארוכות שעשו הרומנים ליהודים הרומנים שמו את היהודים באזור בין הנהרות דנייסטר לבין בוג בתנאים קשים ועזבו אותם למות שם. את אלקה ומשפחתה שמו בתוך אורוות צפופות ונוראות ללא מזון.

אלקה: שנתיים שהיינו באורווה. באורווה היה מאוד מלוכלך אחרי שלושה חודשים שהלכנו ברגל להגיע למקום הזה באוקראינה, אני לא יודעת איך הצלחנו, אני יודעת שהיה מלוכלך, היו גם ריחות קשים, לא נתנו לנו לצאת מהמקום הזה אלא לשעה בבוקר להוציא את הסירים של הלילה כן אבל גם בלילה היו דורכים אחד על השני. שכבנו כמו סרדינים אחד על יד השני משפחות משפחות כן, ופה צועק אחד "הרגל שלי! הראש שלי! היד שלי!" והכי גרוע זה בשבילי היה הצעקות שנכנסנו עם העגלה והוציאו את המתים, זה היה בשבילי הכי גרוע כי המשפחות שנשארו נפרדו בבכי ובצעקות. במחנה איבדנו 82 נפשות מהמשפחה שלנו וזה הכי קרובים, אחים אחיות של הורים כן. אנחנו נשארנו בחיים שלושה ילדים, אמי גם נפטרה במחנה. היום אני מספרת וכשאני נזכרת לא כך טוב אני לא ישנה לילה לפני, לילה אחרי אבל הגעתי לגיל הזה זה בסדר. אבל עובדה אם יש חיים עוברים את הכל.

יגל: את חזקה מהחיים אלקה.

אלקה: אחרי שנתיים שהייתי באורווה ולא היה מה לאכול ולשתות והיה חורף מאוד מאוד קשה אז אבי הציע שם שהוא יודע רצענות וקיבלו אותו ונתנו לנו חדר ואז מצבנו השתנה קצת וזה עזר לנו להישאר בחיים. למעשה, אחי ואני היינו על הסף, ממש על הסף. אחי שילם על זה ביוקר לאורך כל השנים היו לו בעיות עם הרגליים והיו כל מיני דברים בדרך שאני זוכרת אותם ולא אשכח אותם עד יום מותי כן, דברים שנשארו בזיכרון וכשאני נותנת הרצאות, תלוי למי לילדים לא, אבל למבוגרים ואני מספרת את הדברים האלה אני עדיין בוכה מפני שזה כל כך נחרט במוח בתור ילדה בת תשע, עשר, אחת עשרה, שקשה לי להתגבר עד היום על זה. יש לי פיצוי מאז שהגעתי ארצה טוב לי.

יגל: אז אחרי שעברת את הכל ובעצם שוחררתם, מה עבר לך בראש? מה הדבר הראשון ש…?

אלקה: רצינו להגיע הביתה, ופשוט מאוד להשתקם אבל הגענו הביתה ולא מצאנו את הבית ונתנו לנו חדר עם עוד משפחה אחת ואבי ראה שזה לא עסק, אין עבודה, את הדברים שאבי הטמין את דברי הערך שלנו כנראה שזה שקע ומי שבזז והרס את הבית מצא את זה והוציא את זה.

יגל: הפלגתם לארץ ישראל נכון? מה חשבת בדרך כשהפלגתם?

אלקה: אני לא כל כך הפלגתי ישר לארץ ישראל כי אני הייתי בבית יתומים שנתיים ושם נרשמתי לעלות לארץ. התקשרתי לדרור הבונים שזו הייתה תנועה לנוער ונרשמתי לעלות ארצה, ואכן עליתי ארצה משם אחרי שהייתי שנתיים בגיל 16 עליתי ארצה. 

יגל: וואו.

אלקה: ולא ידעתי שגם אחותי עולהארצה כי אני הייתי בבית ילדים והיא הייתה עם אבא ונפגשנו באונייה וזו הייתה שמחה גדולה ולא נפרדנו עד יום מותה. זה לא סיפור לרגל אחת.

יגל: ברור.

אלקה: יש פה הרבה הרבה דברים שכמה שאלות שאתה שאלת אני חושבת שסיפרתי לך עוד לפני ששאלת.

יגל: אלקה חזרת לבית שלך?

אלקה: כן חזרתי. דרך יד ושם. אני לא רציתי, אמרתי אין לי מה לחזור שם אבל הילדים שיכנעו אותי הם אמרו לי שהסיפור הזה הוא לא שלי הוא של עם ישראל. היה להם קצת קשה לשכנע אבל שכנעו אותי ושבוע ימים עשיתי את הסבב הזה מהבית עד המחנה

יגל: בכל המקומות שהייתם ממש

אלקה: כן, כמעט

יגל: וואו.

אלקה: זה אי אפשר היה בשבוע ימים לעשות את הכל אבל את העיקר עשינו. ועשו עליי סרט, יש פה סרט ביד ושם. 

יגל: אז אני רוצה להגיד לך שאני ראיתי אותו ואני ממש התרגשתי.

אלקה: כן?

יגל: זה היה ממש מרגש.

אלקה: אז שתדע שבסרט הוא עשוי לנוער במיוחד ב-52 דקות ולי יש סרט במוח כן, של 5 שנים.

יגל: וואו, לא יאומן

אלקה: מה שכן אני מאושרת שהגעתי ארצה, מאושרת שיש לי משפחה נהדרת כולם קיבלו את מה שאני לא קיבלתי. אינטלקטואלים כולם.

יגל: איזה יופי

אלקה: כן, יש להם ידע ויש להם גם תופסים מקומות טובים ויש לי נחת. 

יגל: את חושבת שזה הניצחון שלך? 

אלקה: זה בהחלט הניצחון שלי, מי היה חושב אם היו אומרים לי הייתי אומרת שזה גם בחלום לא יכול להתגשם, אבל זה התגשם והארץ מאוד מאוד יקרה לי ואני מאושרת שהילדים שלי לא עוזבים את הארץ, הם היו בשליחויות שלושתם, היו בשליחויות באוסטרליה, בלונדון, בארצות הברית, בקנדה וחזרו לארץ ואני מרוצה שהם בארץ. מה אני יכולה לבקש יותר מזה?

יגל: רגע אז את מאוד אוהבת את הארץ

אלקה: אני מאוד אוהבת את הארץ וכואב לי מאוד מה שהולך עכשיו ומקווה שזה יסתדר לטובה

יגל: בעזרת ה'

אלקה: מאוד מאוד, אני רוצה לזכות לשלום פה. אבל זה קצת רחוק לפחות שלום בינינו

יגל: זה כבר משהו

אלקה: אני מאוד מקווה

יגל: אלקה איזה מסר את רוצה להעביר לנו, לדור הצעיר?

אלקה: שלא תתפתו על קוטג' שיותר זול בגרמניה ושלא תעזבו את הארץ, תשמרו עלייה חזק כי אם לא נו הייתה ארץ לא היה קורה מה שקרה, לא היינו מאבדים שישה מיליון. אם לא היו עולים כולם, לפחות חלק היה עולה והיינו יכולים גם ליישב את הערבה וגם את הנגב המצב היה יכול להיות אחר. אז זה מה שאני רוצה מהנוער היום. שילמדו גם מהנוער שלי שלא עוזבים את הארץ שטוב להם פה, ואם יש רגעים שהם לא כל כך טובים, זה עשוי לבן אדם לא כל דבר עשוי על מי מנוחות, צריכים לדעת להתגבר על הזמנים הקשים ונקווה שנתגבר כולנו יהיה טוב בארץ הזאת כמו שעכשיו היה. 

אלקה: אח שלי כתב מסר לצעירים ואני רוצה להקריא לך אותו.

יגל: כן? קדימה אני מוכן לשמוע

אלקה: "אז שמעו בנים ובנות דעו להוקיר את הארץ הזאת, את האוצר הבלום היקר שלנו כה חסר. את יהדותכם זכרו ושמרו ואת מולדתכם ישראל אהבו" יש פה הרבה הרבה דברים שהוא כתב אבל את זה אני בכל הרצאה שלי נותנת.

יגל: מילים מיוחדות. 

אלקה: אז הנה אם תוכל לחזור על זה מה שאמרתי, כמו שאומרים להכניס את זה טוב לתודעה לך ולחברים שלך.

יגל: ללכת עם זה עד הסוף.

אלקה: אז תודה רבה לך וחג שמח.

יגל: חג שמח אלקה.

אלקה: ושיהיה רק טוב.

יגל: בעזרת ה'. 

אלקה: כל טוב. 

תודה שהאזנתם לפרק הראשון של "נוער יוצר פודקאסט לדורות". מוזמנים לדרג אותנו בכל הפלטפורמות ולעקוב אחרי מרכז החדשנות jlm spark בפייסבוק ובאינסטגרם. נשמח שתצטרפו אלינו גם לפרקים הבאים.