זוכרים ביחד

פריט א':

ציורי תנ"ך על פנקס קבלות

משפחת דסברג חיה בעיר הארלם שבהולנד, משפחה דתית ציונית עם שלושה ילדים וסבתא. הם גרו בבית מרווח עם חצר גדולה, בחוץ שיחקו עם ילדי השכונה, רובם לא יהודים. בבית הם גרו שישה: סבתא דינה, אבא אליעזר-אלי שהיה סוכן ביטוח בחברה גדולה.אימא ברטה והילדים שמעון, שמואל ודינה. מגיל שלוש החלו אצל דינה בעיות שמיעה, ולאחר כמה זמן הפכה לחירשת לגמרי. 
אחרי שהגרמנים כבשו את הולנד בשנת 1940, הם הכריחו את כל היהודים, ובניהם גם משפחת דסברג לתפור טלאי צהוב על הבגד כאות לזיהוי והשפלה. רק ליהודים היה אסור להיכנס לפארק הציבורי, לשבת על הספסל, לקנות בחנויות, לנסוע ברכבת החשמלית ועוד ועוד. אליעזר האב פוטר מחברת הביטוח בה עבד במשך שנים. לאחר זמן נאסרו בני המשפחה, משום שהיו יהודים, ונלקחו למחנה וסטרבורק בהולנד ולאחר מכן למחנה בגרמניה. במקומות אלה הוחזקו כאסירים בתנאים קשים.
שם, במחנה, היו ימים שבהם הצליח אבא של דינה להגיע לשעות ספורות לבקר את דינה, לשבת עמה בפינה בצריף ולספר את סיפורי התנ"ך. כדי להשלים את הסיפור הוא היה מצייר את הסיפורים על פנקס קבלות קטן ושומר בקופסה קטנה. סיפורים כמו בריאת העולם, אדם וחוה, תיבת נח, עשר מכות מצרים, מעמד הר סיני ועוד. כל ציור מסמל מפגש בין אבא לבת קטנה במחנה.
משפחת דסברג הגיעה לארץ ישראל בעִסקה שעשו הגרמנים לחילופי שבויים, ממש בסוף המלחמה, וכך ניצלה המשפחה. דינה מספרת שהציורים הזכירו לה "את הימים הנוראים ואת הרגעים המרגשים". האיורים נמצאים באוסף החפצים של "יד ושם" יחד עם הגדה של פסח שכתב אליעזר דסברג במחנה ביחד עם אסיר יהודי נוסף. 

פריט ב':

הבובה של רגינה צימט
רגינה נולדה בעיר לייפציג שבגרמניה. לקראת יום הולדתה הפכו הוריה את חדר הכניסה הגדול לבית לאולם קולנוע מאולתר: הם כיסו את החלונות בווילונות כהים כדי שיהיה חשוך והקרינו לכל הילדים סרטים ותמונות מאגדות ילדים. 
רגינה ביקשה ליום ההולדת בובה שפוקחת עיניים ואומרת: "מאמא". כשקיבלה את הבובה היא התרגשה מאוד ולקחה אִתה לכל מקום. 
רגינה אהבה במיוחד את ימי שבת וראשון. בהם הייתה מטיילת עם הוריה בפארק והם היו הולכים להצגות ילדים, לסרטים, לקרקס, או לביקורים משפחתיים, והייתה משחקת עם בני הדודים שלה.
אבל אחרי מספר שנים מאושרות כאלו, עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. בעקבות כך, השתנו חייהם של בני המשפחה. הנאצים אסרו על היהודים ללכת לכל המקומות שאליהם היו רגילים. כך, לדוגמה, בברֵכת השחייה שליד הבית שלהם תלו שלט גדול: "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה" [...] 
רגינה הרגישה שאמותיהן של חברותיה וחבריה לספסל הלימודים מרחיקות ממנה את ילדיהן, ולאט לאט החלו הבנים והבנות להתעלם ממנה. כולם, חוץ מרות. רות הייתה באה לשחק אִתה בביתה, אך רק עם רדת החשֵכה.
הוריה של רגינה הרגישו כי לא כדאי להם להישאר בגרמניה, וניסו למצוא דרך לצאת מגרמניה. הדרך היחידה שמצאו הייתה לשוט באנייה ללוב, ומשם התכוונו להמשיך לארץ ישראל. אך את החפצים של רגינה והוריה לא ניתן היה לקחת לדרך... רגינה הצליחה לקחת רק את הבובה שכל כך אהבה. היא חיבקה אותה, קרוב קרוב אל הלב. אך כשהיו ברכבת, בדרך לנמל, בא אחד החיילים והודיע שאסור למשפחה לקחת שום דבר אִתה. הוא התקרב אל רגינה ודרש ממנה לתת לו את הבובה. רגינה נעמדה, ובנימוס אך בהחלטיות ביקשה מהחייל: "אנא השאר לי משהו מלייפציג [זה שם העיר שבה נולדה וגדלה]". למרבה המזל, החייל הסכים. 
זה אכן היה מזל גדול, משום שרגינה לא ידעה שהוריה הסתירו בתוך הבובה כסף. הכסף הזה עזר למשפחה לברוח אבל הם הצליחו להגיע רק עד איטליה. שם הם הצליחו להסתתר מהנאצים בזכות אנשים טובים שהתנגדו לנאצים.
כל הזמן הזה הצליחה רגינה לשמור על בובתה האהובה, אפילו שכבר מזמן היא לא אומרת "מאמא". 
כשנגמרה המלחמה, החליטו רגינה והוריה לנסוע לארץ ישראל. על היום שבו הגיעו עם האנייה לישראל רגינה מספרת: "שלושתנו עמדנו, נשענים אל מעקה הסיפון העליון, ורוח הים מכה בפנינו ומבדרת את שערנו. לאט לאט נרגענו כולנו והרגשנו עד כמה עלינו להיות אסירי תודה ומאושרים על שנשארו בחיים, על שאנו נוסעים לפלשתינה [כך קראו אז לישראל], אל בני משפחתנו שכבר הגיעו לשם כמה שנים לפנינו". 
את הבובה תרמו בני משפחתה של רגינה למוזאון "יד ושם" שנועד לספר לכולם את סיפור אותן שנים שקוראים להן "השואה"