מעבר לגבולות הדמיון

"די שתלך אחר מראה עיניך. האמת היא כאן, זמינה. גם הדיבור. ובכל זאת, מתגנב ללבי ספק באשר לאפשרות הסיפור. לא משום שלא ניתן לומר את חוויותנו. לא ניתן היה לחיות אותה – וזהו עניין אחר לגמרי, כפי שיובן על נקלה. עניין אחר, שאינו נוגע לצורת סיפור אפשרי, אלא למהותו. משמע לא לדרך ביטויו, אלא לדחיסותו. לא ישיגו עצמות זו, דחיסות שקופה זו אלא מי שישכילו להפוך את עדותם ליצירת אמנות, לחלל של בריאה. או של יצירה מחדש. רק המלאכותי שבסיפור, הנשלט ביד אמן, יצליח להעביר בחלקה את האמת שבעדות. אולם בכך אין יוצא דופן: זה גורלן של כל ההתנסויות ההיסטוריות הגדולות."
(חורחה סמפרון, הכתיבה או החיים, הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים, ישראל 1994, עמ' 18)

כיצד ניתן להעיד על אירוע שמהות אופיו הטראומטי הביאה לכך שלא ניתן היה לספר אותו כפי שהיה ב"אמת"? שהסביבה התרבותית, החברתית והמוסרית לא יכלה להעלות על דעתה הקולקטיבית שהוא בגדר האפשר. בני אדם למדים את המציאות ולמדים להגיב אליה במסגרת הכלים שהיא עצמה מספקת. מלחמת העולם השנייה והשואה חשפו תכונות הרסניות שהתרבות המערבית לא זיהתה בעצמה והם ערערו על עצם קיומם של מה שנתפשו כערכים בסיסיים ושל הקדמה והנאורות. זוועות מלחמת העולם השניה ערערו את קיומם של כלי המדידה וההערכה המערביים וחוללו שבר במסורת התרבות ההומניסטית. האמנות המודרנית היא זו שביקרה את התפישה שהמודרנה היא הדרך אל קיום מוסרי והיא זו שגם הביעה ספק ביחס ליכולת הקדמה לשחרר את האדם מהרוע והסבל בעולם.
הגליון הנוכחי של "זיקה" מוקדש לקולם של הניצולים כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרות. בגיליון זה תמצאו דיון מקיף בשאלת מעמדה ותפקידה של ספרות העוסקת בנושא השואה. 

קריאה מהנה,
מערכת העיתון
אביב 2010