על יצירתה של אידה פינק

לפני מספר חודשים הלכה לעולמה אידה פינק, ניצולת שואה, ואחת מהסופרות החשובות והמקוריות ביותר שכתבו על נושא השואה. בחרנו להקדיש את הגיליון הנוכחי של "זיקה", העיתון המקוון של בית הספר המרכזי להוראת השואה, לזכרה של הסופרת, שנפטרה בגיל 90. פינק הצליחה בדרכה הייחודית והמינימליסטית לגעת בזוועה והעניקה לספרות ולנו סיפורים קצרים, מדויקים עד כאב, המותירים אחריהם "דומייה או הרהור על דרכו של עולם שירד מן הפסים", כדבריו של דוד וינפלד, מתרגם כתביה.

בשנת 2008 זכתה פינק בפרס ישראל לסיפורת, וכך נימקו השופטים את זכייתה:

"סיפוריה מתגלים ככלי ביטוי רב עוצמה לתיאור הזוועה שפקדה את יהדות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוא הנושא שפינק אינה מרפה ממנו והוא איננו מרפה ממנה אף לא לרגע. כל סיפור מסיפוריה הוא בגדר 'רישום לקורות חיים', כהגדרתה של הכותבת עצמה, ובאמצעות ה'רישום' הזה – המאופק, המרומז, המושמע תמיד בקול דממה דקה - נחשפים קטעי מציאות ושברי מראות מתוך היום-יום של החורבן, שצירופם יחד מעמיד בדרך מיוחדת מאוד את הכרוניקה של התקופה".
(מתוך נימוקי השופטים לפרס ישראל)

מסעה האוטוביוגרפי של פינק עומד בלב סיפוריה; בין אם בילדותה ובין אם כמאזינה לעדותו של בעלה או לעדויות של ניצולים במסגרת עבודתה ביד ושם. פינק, שידעה לתאר רגעים אינטימיים קטנים ויומיומיים, היתה מונעת מהומניזם ומהבנת האדם, בשעה שהרוע האנושי זרע הרס וחורבן בכל. בכתביה משמשת אידה פינק עבורנו "מורת דרך אל התופת", כלשונו של דן צלקה.

גערו בה ש"ככה לא כותבים שואה", והיא נותרה במשך שנים אלמונית במרחב הספרותי הישראלי, בטרם התגלתה. אולם פינק מכילה בסיפוריה 'מאות רגעים מדויקים ושונים של אנשים שונים זה מזה', כפי שספד לה ניסים קלדרון (מחֶבר שופטי הפרס). וה"שואה" עולה בזעקה בכל סיפור וסיפור, ביחד ולחוד, בעוצמה המותירה קול דממה דקה.
מטרתו של גיליון זה היא להעניק למורים ולמחנכים כלים דידקטיים ללימוד נושא השואה באמצעות סיפוריה של אידה פינק. בגיליון שני ראיונות - האחד עם אידה פינק והשני עם ד"ר דוד וינפלד, כתבה מרכזית הבוחנת את סגנונה הספרותי המיוחד וכמה מערכי שיעור וכתבות ללימוד תקופת השואה בעזרת ארבעה סיפורים קצרים של פינק. כמו כן, מצורפים קורות חייה של אידה פינק.

קריאה מהנה,
צוות העיתון
חורף 2011