'וריאציה על נושא' הוא מונח השאוב מהז'אנר המוזיקלי. התבנית הרווחת ביצירות המוזיקה במאות ה- 19-18 היתה פתיחה שבה הוצגה ה'תמה', ואחריה באו מספר וריאציות. זה מקור השם: נושא ווריאציה. הנושא היה לקוח לרוב ממאגר של מלודיות נפוצות וידועות.
בוריאציות ליליות על נושא של אידה פינק הנושא החוזר הוא לכאורה השחרור, שביטויו מתמצה בשורה הראשונה של כל וריאציה כמקובל ביצירה מוזיקלית: "הוא שוחרר מהמחנה ועבר את השער עם הכותרת ARBEIT MACHT FREI". זהו נושא מוכר ומשותף לנמעניה של ספרות השואה.
אך פינק משתמשת בווריאציה כדי למוטט את התמה של השחרור. אם השחרור הוא נקודה בציר ההיסטורי הליניארי של המלחמה, מציבה אותו פינק כהוויה שלעולם איננה מתממשת. היא מתארת תמונת מצב החוזרת על עצמה, כתבנית מעגלית, כמלכוד פסיכולוגי ללא מוצא. וריאציה על 'נושא' חוזרת עליו מעצם טיבה, משמרת ממנו שלד עיקרי ומשנה את כסותו, תפאורתו. מסתבר אפוא שבסיפור שלפנינו הנושא האמיתי של הווריאציות איננו 'שחרור' אלא 'מלכוד', אי-היכולת להשתחרר מן המחנה.
התואר שמעניקה המספרת לווריאציות - 'ליליות', יוצר אצל הקורא ציפייה להתרחשות לילית, חשוכה, אולי של חלום בלהות. ואכן המתואר הוא מעין חלום או סיוט קשה שחוזר ונשנה באופנים מגוונים, מה שמעצים את השפעתו המבעיתה.
בריאיון לכתב העת של "יד ושם", בשביל הזיכרון, אומרת אידה פינק על סיפור זה: "לא כולם תפסו את הרקע לסיפור הזה. אני אגיד לך מהו: זה חלום. כל הקטע הזה הוא חלום אחד. זה חלום של בעלי, שאף פעם לא חלם. לא היו לו חלומות. אחרי המלחמה היה לו כמעט אך ורק חלום אחד, שהוא משוחרר ממחנה הריכוז. מסיבה כזאת או אחרת, והסיבה תמיד הופיעה בחלום הזה שחזר פעמים רבות, הוא נאלץ לחזור למחנה. היו הרבה חלומות כאלה, ואני רק מצטערת שלא נזכרתי בכולם. בהחלט מדובר בהתמודדות של ניצול השואה אחרי המלחמה עם מה שקרה. בעלי היה בארבעה מחנות ריכוז ושוחרר. מעט מאוד הוא דיבר על זה, אבל בחלום זה חזר בצורה אכזרית ביותר. ההתמודדות שלו עם ההינצלות הייתה כמעט לשווא, הוא היה צריך בכל פעם לחזור".
שער המחנה והכתובת שעליו משמשים בשלוש הווריאציות יחידה אחת. הוא מופיע במשפט הפתיחה, בנקודת המוצא של כל וריאציה, וחוזר בסיום הווריאציה השלישית כדי לסגור את המעגל ולהסיר ספק לאן חזר הניצול. בכל הווריאציות מתוארת היציאה משער המחנה בצורה קולנועית, הגובלת בקיטש. ביטויים כמו: "אפף אותו גל של אושר שכמוהו לא ידע מימיו," או "היה מהלך... בצעד קל כמעט מכונף" יוצרים תחושה של חוסר אמינות כי הם מקושרים לתיאור יציאתו של ניצול ממחנות המוות, ובכך הם משרתים בסופה של כל וריאציה את עניינו המרכזי של הסיפור שהוא חוסר הריאליות של אפשרות השחרור. זאת ועוד, המספרת מחדדת את האירוניה בשחרור שכרוך ביציאה משער שכותרתו "העבודה משחררת". האדם משתחרר מן המקום שהוא השחרור (או שהבטיח את השחרור).
הווריאציות טבועות בחותם סמלי, ואווירתן סוריאליסטית. אין להן גיבור מסוים, אלא "הוא" סמלי וסטריאוטיפי.
הווריאציה הראשונה מתארת את המפגש של הניצול עם הבחורה שאהב. זמן ההתרחשות הוא יום: "בשמים החיוורים האירה שמש חיוורת". במרכז התמונה הסמלית כביש אספלט שטוח וריק, אלמנט לא טבעי, המעניק אשליה של דרך. המפגש בין הניצול לבחורה מבחינת אופני התיאור שלו -"היא רצה להקביל את פניו, הרוח בידר את שערה" - מזכיר מפגשים ופרדות קולנועיים של החייל מחברתו, ולאו דווקא מפגש בין ניצול והבחורה שאהב מחוץ לשערי מחנות המוות - זהו אחד ממרכיבי חוסר האמינות של התיאור.
הבחורה, כמו גם המפגש עמה, נראים כהמחשה של חלום סטריאוטיפי על יום השחרור, ובאופן ממוקד יותר - על המפגש עם החיים שמחוץ למחנה בדמות האשה האהובה. מתיקותו של חלום זה מתמוססת עם המשפט הראשון שאומרת הבחורה ל'אהובה': "יש לך סיגריה?" מובן כי פנייתה זו הופכת את התיאור על פיו - מצד אחד היא המשכה של הקלישאה הקולנועית, מצד שני היא חושפת את מוגבלותה של קלישאה זו. שהרי הפער שנפער בין הדיאלוג המתבקש בין ניצול מחנות המוות ואהובתו לבין 'דיאלוג' זה, הוא כפער שבין אנשים חיים לדמויות קרטון. פער זה הופך אכזרי ואירוני פי כמה כי משמעותו בעולם הפנימי של הגיבור היא חזרה אל המחנה שאין ממנה מוצא.
כדי לחדד את האווירה הסוריאליסטית יוצרת המספרת תמונה אבסורדית שבה הניצול חוזר מרצונו למחנה כדי להביא סיגריה לבחורה. בשביל פריט זה חוזר הניצול אל התופת שזה עתה השתחרר ממנה. אבל הווריאציה מסתיימת בחזרתו של הגיבור למחנה, ולא בהבאתו את הסיגריה, דבר המחזק את הבחירה שבמעשה החזרה.
הווריאציה השנייה מתרחשת בלילה, ותפאורתה יער צעיר לאור ירח. האלמנטים הטבעיים הללו משרתים את אשליית ההימלטות מידי הרודף. זוהי אחת התפאורות הסטריאוטיפיות של העולם שמחוץ למחנה, עולם הקשור בפעילות הפרטיזנים ובסיטואציות של בריחה. להבדיל מן הווריאציה הקודמת, הגיבור ניצב כאן לבדו. הקשר הבריחה מתאמת עם תיאור הילכדותו של הניצול באור הירח, שמתגלה כאור הזרקור של מגדל השמירה במחנה. אפילו וריאציה זו, המתרחשת בלילה כהבטחתה הפשוטה של הכותרת "וריאציות ליליות", אינה מלווה בדמותו מלאת החסד של הירח. כאן מתממשת ה"תרמית" הבסיסית ביחסי האדם והטבע. היער אולי מעורר אשליה של יכולת הישרדות, אך הוא איננו כזה באמת. הירח אינו ירח, אלא אור הזרקור של מגדל השמירה.
אולם, אם אכן שוחרר הגיבור מן המחנה, אין סיבה שמגדל השמירה ימשיך לתפקד לגביו כאילו היה אסיר נמלט. הקשרים הלא הגיוניים הללו מחזקים את אווירת החלום ההזויה. בווריאציה הראשונה החזרה אל המחנה היא רצונית לגמרי. בווריאציה זו הנמקת החזרה מערבבת בין נתון 'חיצוני' - אור הזרקור - לבין תחושת כורח פנימי.
הווריאציה השלישית היא ריאליזציה של התבנית הנפשית של המלכוד. וריאציה זו, התמציתית מכולן, מהווה שיאו של הקרשנדו של מערך הווריאציות. התפאורה היא שוב, כמו בוואריאציה הראשונה, מעשה ידי אדם: כביש אספלט שטוח וריק. ההרגשה החזקה היא של הליכה לשום מקום. גם כאן זהו יום של שמים חיוורים ושמש חיוורת. במובן מסוים וריאציה זו היא וריאציה על הווריאציה הראשונה ולא על נושא: היא מאיינת את הנושא. הגיבור הולך בעקבות החץ על הכביש שיוצר אשליה של התרחקות מן המחנה ובסופו של דבר מחזיר אותו אל שעריו, אל דמותו של איש הס"ס. הפזמון החוזר - "לא ידוע כמה זמן ארכה הליכתו" - יוצר חוויית זמן מתמשכת שנדמית כחיים שלמים.
בווריאציה זו עומד מול הגיבור הרודף עצמו. לא עוד אובייקטים סמליים: מחנה, מגדל השמירה, מי שעומד מאחורי המחנה ומאחורי זיכרונות האימה הוא - אדם.
תבנית המלכוד מומחשת באמצעות מבנה הכביש המעגלי ובאצבעו של איש הס"ס הכפופה כצלב קרס, כוו. שלא כמו בווריאציות הקודמות בהן מתואר הגיבור כבעל רצון או ידיעה, בווריאציה זו הוא נדמה לחיה מצייתת, שתגובותיה מכניות. הוא הולך לאן שמוליכים אותו.
בסופן של שתי הווריאציות הקודמות, לאחר שהאסיר מבין שעליו לחזור למחנה, נאמרות המילים: "והוא חזר" כחיתום, ווידוא ריאליסטי של המהלך. הווריאציה השלישית מהפכת במובן מסוים את סדר הפעולות. ראשית, האדם חוזר אל המחנה לא מתוך בחירה אלא כתוצאה של התניה כמעט מכניסטית, ורק אחרי החזרה הוא מבין שמוכרח היה לחזור.
בין הווריאציות מתקיים רצף שבו עקרון המציאות הולך ומתמוסס - אם בווריאציה הראשונה לא ברור חד-משמעית האם חזרתו של הגיבור אל המחנה אכן לוכדת אותו בתוכו, בווריאציה האחרונה אין מוצא מן הסיוט, האדם נתון בו כחיה במלכודת.
שאלות ללימוד ולדיון:
- התבנית הסיפורית: מהי 'וריאציה' וכיצד מושג זה מתפקד בהקשר שלפנינו? מהו נושא הווריאציות? האם יש משמעות לסדר שבו ערוכות הווריאציות? מהי?
- עיצוב המרחב והזמן: מהם מאפייני המרחב [הנוף] והזמן בכל אחת מן הווריאציות? מה תרומתם לאווירה של כל וריאציה כשלעצמה?
- מהן הסיבות לחזרתו של גיבור הווריאציות למחנה? מה משמעותה של חזרה זו בעיניכם?
מתוך: רותם וגנר וענבר רווה, "השחרור", עדות אחרת, יד ושם, תשנ"ח, 1998, עמ' 52.
