סולידריות יהודית בתקופת השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ב עומד בסימן היחיד והיחד – סולידריות יהודית בתקופת השואה. בגיליון זה של "זיקה" אנו מבקשים לחקור ולהבין את היחס בין הפרט והכלל, האינדיבידואל והקהילה, במהלך השואה. הזיקה שבין "היחיד" ו"היחד" עמדה בלב התרבות והמסורת היהודית מקדמת דנא, טרדה את הקהילה היהודית בשנות השואה, ומוסיפה להעסיק את העולם היהודי גם כיום.

בגיליון זה אנו מבקשים להצביע על מקומו של הפרט בתוך הכלל, ועל אחריותם ההדדית, שהיא בת שנות דור, ששרדה בתקופת השואה. נראה כי דווקא בתקופה בה הסולידריות האנושית שקעה, והרוע פשט וכילה את נורמות המוסר הבסיסיות שעליהן הושתתה התרבות המערבית, יש מקום לבדוק את ערכי הסולידריות היהודית. נדמה כי בייחוד על רקע המציאות המפרקת והמפוררת כל צורה של סולידריות, התבררה המשמעות הגרעינית והמזוקקת של יחסי "היחיד" ו"היחד"; למרות פירוק הקהילות, ריסוק המשפחות והשבר העמוק שאותו חווה האדם היהודי - נותרה סולידריות יהודית, אף על פי שפניה כמשו, הצהיבו מחולי וצומקו מרעב. אין ספק שהיתה זו סולידריות סדוקה, ולא אחת "היחיד" גבר על "היחד". אולם היא נותרה גם בפינותיו האפלות ביותר של הלאגר במחנה. נוסף על כך, אנו מבקשים להדגיש כי איננו חפצים להציב את הקורבנות תחת ביקורת, להפך; מטרתנו להפנות זרקור אל ניסיונו של הקורבן לשמור על אנושיותו בתוך התופת, גם בתקופה שבה אנושיותו נשללה ממנו. 

למושג "היחיד והיחד" נדרשו פילוסופים יהודים לאורך הדורות. אנו בחרנו להתמקד בשני אישי רוח בני זמננו – הפילוסוף עמנואל לוינס והרב יוסף דב סולובייצ'יק. רשימה זו מציגה שתי גישות הבודקות את המושג קודם השואה ולאחריה. למושג זה יש גם היבטים היסטוריים; לסולידריות היהודית קיימים ביטויים מעשיים מגוונים. אחד משיאיה היה בקיום הקהילה המסורתית, מראשית הגלות ועד ראשית המודרנה. בריאיון מיוחד שקיימנו עם ד"ר חוי דרייפוס, נבחן צדה הממשי של הסולידריות לאורך ההיסטוריה בעת המודרנית ועד להתפרקותה בשנות השואה.

ביטויו הקיצוני של הנאציזם התגלה בקיומו של מחנה הריכוז. עבור רבים מאיתנו מסמל אושוויץ את שיאו של הרוע ושל אובדן האנושיות. בחרנו להתמקד בשני מקרים שהתרחשו במחנה אושוויץ: מחד בגישתו הפסימית של פרימו לוי, ומאידך במפגש האנושי שהתקיים בין חיים רפאל לאיציק לבנת. למרות חוסר ההיגיון ופירוק האנושי, בשני המקרים התגלתה סולידריות כזאת או אחרת. אם אושוויץ הוא איקונה לשואה כולה, הרי שפרימו לוי הוא סמלו של האסיר. לוי כתב רבות על החורבן, הבושה, הבדידות והדה-הומניזציה, אולם גם בכתביו מתגלים רסיסי אנושיות שחווה במחנה – אם בחברותו עם אלברטו, ואם על ידי מצילו לורנצו.

גם השנה, כבכל שנה, נכתב מערך שיעור לחטיבה העליונה שהוקדש לנושא השנתי של יום השואה. הפעם בחרנו להביא בפניכם, המחנכים והמורים, במסגרת זו קטעי סרטים מתוך פרויקט "עדים וחינוך", ולהציג באמצעותם את מושג "היחיד והיחד", העובר לאורך הסרטים כחוט השני. סיפורו של העד היחיד לצד סיפורן של משפחתו וקהילתו מרכיבים תמונה מרתקת. דרכם אנו נחשפים אל העזרה ההדדית, אל המסגרות החלופיות ואל התמיכה שהיוו עוגן עבור העדים, וזאת לצד בדידותם, ניסיונות הישרדותם ואובדנם הפרטי והכללי. 

קריאה מהנה,
צוות העיתון
אביב 2012