"לכך אני מקווה"– סיפורה של ניצולת השואה חנה פיק

חנה-אליזבת (אלישבע) גוסלר פיק נולדה בשנת 1928 בברלין להוריה הנס גוסלר ורות-יהודית לבית קליי, אחות בכורה לגבריאלה (גבי). אביה היה ראש לשכת העיתונות הפרוסית ויועץ לשר הפנים במדינת ברנדנבורג בגרמניה, ואמה היתה מורה. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון המשפחה עברה לאנגליה ולאחר כשנה לאמסטרדם. שם הכירה חנה בבית הספר את אנה פרנק, גם היא פליטה מגרמניה. עם הכיבוש הגרמני במאי 1940 חוותה חנה את אפליית היהודים ואת האיסורים שהוטלו עליהם. באוקטובר 1942 נפטרה אמה של חנה בעת לידתה והתינוק נולד מת. ב-20 ביוני 1943 נעצרו חנה, אחותה, אביה וסביה ונשלחו למחנה וסטרבורק. חנה ואחותה הופרדו מאביהן ושולחו לבית היתומים במחנה. בנוסף לעבודתה בניקוי בתי שימוש, עזרה חנה לטפל בפעוטות בבית היתומים. ב-15 בפברואר 1944 הועברו חנה, אביה ואחותה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, חנה טיפלה באחותה בת השלוש גבי ובמקביל הועסקה בעבודת כפייה. במחנה היא הצליחה ליצור קשר עם אנה פרנק ואף העבירה לה חבילה עם מזון ובגדים. ב-11 באפריל 1945 פונו אסירי המחנה. חנה היתה חולה בטיפוס, אך למרות זאת הועלתה עם אחותה על "הרכבת האבודה", שנסעה כשבועיים הלוך ושוב בין קווי הכוחות. לאחר ששוחררו שבו חנה ואחותה לאמסטרדם. חנה עלתה לארץ ישראל. בשנת 1947 והתגוררה בכפר חסידים. היא עבדה  אחות במחלקת ילדים בבית החולים "ביקור חולים". לחנה ולוולטר-פנחס פיק שלושה ילדים.