טקס לכבודם של חסידי אומות העולם אנטנס בבונס ובני הזוג אונה ואנטנס קורסקס

אנטנס בבונס (מימין)

ביתו של בבונס

אנטנס ואונה קורסקס

שרה גורביץ עם בעלה ובנם בשנות החמישים

כלתם של בני הזוג קורסקס מקבלת את האותות בטקס ביד ושם, יוני 2011.

צאצאיה של שרה גורביץ, בתה של רוזה פורקוס עם כלתם ונכדתם של המצילים (במרכז) ליד קיר הכבוד, יוני 2011

02 יוני 2011

בכ"ט באייר תשע"א, 2 ביוני 2011, נערך ביד ושם טקס הענקת אות חסידי אומות העולם לאנטנס בבונס (Antanas Babonas) ולבני הזוג אונה קורסקיינה (Ona Korsakiene) ואנטנס קורסקס 
(Antanas Korsakas) מליטא. את האות קיבלה בשמם כלתם, ידוויגה קורסקיינה 
(Jadviga Korsakiene) שבאה במיוחד מליטא בהזמנת משפחת הניצולות. בטקס נכחו דב ומשה גורביץ, בניה של ניצולת השואה המנוחה שרה גורביץ, וגניה פורקוס, בתה של ניצולת השואה המנוחה רוזה לוריא שהגיעו עם בני המשפחה המורחבת. הטקס נערך במעמד סגנית שגריר ליטא בישראל אירנה סקרדזוביינה (Irena Skardziuviene).

בטקס דיברו הנכדות של המצילים ושל הניצולות. הגברת וירגיניה מציוניותה, נכדם של אנטנס ואונה קורסקס, אמרה לנוכחים שהיא ואמה גאות בכבוד שהוענק לסבים שלה, והביעה תקווה שהקשר העמוק בין שתי המשפחות – זו של המצילים וזו של הניצולות – ימשך גם בדורות הבאים.

גילה גורביץ-יעקובי, נכדתה של שרה גורביץ אמרה בטקס:

"משפחת באבונס היא דוגמא ומופת אשר העניקה לשרה ולרוזה את האמונה, את הרצון להמשיך להאבק בבלתי אפשרי, נתנה להם את האמונה בהישרדות, באדם ובאומץ שלווה אותם הלאה בהמשך חייהן לדורות ההמשך שלהם....אחת ממתנות החיים אשר אני נושאת עמי לאורך חיי היא מתנתה של סבתי, והיא האמונה באדם, ערכי היסוד של הנתינה, החינוך, האהבה, התמימות בצורה האופטימית ביותר. סבתא תמיד דברה על הלבבות שבפנים, על האהבה ובניית העתיד.....למרות הזוועות, למרות הדרך הקשה, היא הנציחה לנו את ערך הדרך של האדם, את הצמיחה ואת החינוך לערכים ולחיים. וכל זאת, אני מאמינה, אחרי שלמדתי והכרתי את סיפור השרדותה, וכל זאת למרות הדרך הקשה בה הלכה, ובזכות משפחות באבונס וקורסקס אשר נטעו בה את ערכי ההצלה, העזרה, הנתינה והאמונה באדם."

סיפור ההצלה:

בנות הדוד שרה ורוזה פורמנסקי נולדו בראסייניי (ראסיין) (Raseiniai), ליטא. שרה למדה בגימנסיה העברית בעירה, אחת מן המורות שלה היתה לאה גולדברג, שלימדה שם ספרות לפני שעלתה לישראל, שם הפכה להיות משוררת וסופורת ידועה.

ב-24 ביוני 1941 נכבשה ראסייניי בידי הגרמנים, בקרבת העיר הוקם גטו וצעירים נלקחו לעבודת כפייה. חודשיים אחר כך, ב-29 באוגוסט, הוצאו יהודי ראסייניי להורג. שרה ורוזה שהיו אז בנות 19 ו-22 הצליחו להסתתר בערימת תבן ושרדו את הטבח. כעבור יממה יצאו ברגל למצוא מקום מסתור. כשהגיעו לגירקלניס (גירטגולה) (Girkalnis) פנו שרה ורוזה לחבר ללימודים של אחותה של שרה והוא יעץ להם לפנות לאנטנס בבונס (Antanas Babonas). כשהגיעו בנות הדוד לביתו של אנטנס אמרה להן אחותו שהוא לא נמצא ושיחכו לו בחורשה סמוכה. הבנות נשארו בחורשה עד הערב ולאחר שהחשיך, הגיע אנטנס ואסף אותן לביתו. אנטנס, שהכיר את הוריה של שרה, פרץ בבכי כששמע שנרצחו. שרה ורוזה הוסתרו בגורן וקיבלו מזון פעמיים ביום. עד סוף דצמבר 1941 נשארו הבנות בגורן אך כשהקור שם נהיה בלתי נסבל, הן הועברו לתוך הבית שם הכינו להן בור מתחת לתנור הכפרי והן יכלו לשכב מכורבלות. שרה ורוזה הוסתרו אצל אנטנס עד סוף יולי 1942. יום אחד הבחינה בהן המשרתת והן עזבו בחיפזון את המקום. הן נדדו באזור והתפרנסו מתפירה ומעבודות בית ומשק.

בדצמבר 1942 חלתה שרה והחליטה לחזור אל אנטנס, שם קיבלו אותה בסבר פנים יפות. אולם בקיץ 1943 זיהה את שרה בן כיתתה שהזדמן במקום והפיץ שמועה שאנטנס מעסיק יהודיה. אנטנס העביר את שרה לביתם של אחותו אונה קורסקיינה (Ona Korsakiene) ובעלה אנטנס קורסקס(Antanas Korsakas) בכפר גאיליונאי (Gailiunai), שם נשארה עד השחרור. שרה חיה במסווה של משרתת והיחס אליה היה כאל בת בית. בנם של בני הזוג אלגירדס (Algirdas) היה מזהיר אותה כאשר היתה סכנה, והיא היתה מסתתרת.

אחרי השחרור נסעה שרה לקובנה, לשם הגיעו יהודים נוספים ששרדו את השואה. שם היא מצאה את בת דודתה רוזה. שרה ובני משפחתה עלו לישראל ב- 1969. ב-1973 עלתה רוזה לארץ עם בנותיה בלה וגניה. אנטנס בבונס נפטר בשנת 1960. אחותו, אונה קורסקיינה נפטרה בשנת 1974 ובעלה אנטנס קורסקס נפטר ב-1965.