עצרת ואזכרה ליהודי רודוס וקוס שנספו בשואה

גברת דורה שמריה, ניצולת השואה ילידת רודוס, מדליקה נר זיכרון באזכרה ליהודי רודוס וקוס

ניצול השואה מר סמואל מודיאנו, שהגיע במיוחד מרומא, נושא דברים בעצרת

מר מריו סוריאנו, יושב ראש העמותה הארצית למורשת יהודי רודוס, נושא דברים בעצרת

גברת נעמה גליל, מנהלת מחלקת ההדרכה באגף ההנצחה וההסברה ביד ושם, מרצה בנושא: "16 באוגוסט 1944 – היום בו הגיעו יהודי רודוס לאושוויץ"

04 אוגוסט 2010

בכ"ד באב התש"ע (4 באוגוסט 2010) התקיימה ביד ושם עצרת שנתית ואזכרה ליהודי רודוס וקוס שנספו בשואה. בעצרת נשאו דברים מר מריו סוריאנו, יושב ראש העמותה הארצית למורשת יהודי רודוס, וניצול השואה מר סמואל מודיאנו. ניצולי שואה מרודוס ומקוס הדליקו את נרות הזיכרון: מר סמואל מודיאנו, גברת רנטה בביוף, גברת מתי פורת, גברת דורה שמריה, גברת סטלה פרנקו ישראל וגברת רחל נוף אלקנה.

בעצרת נשאה דברים לוסיה מלמד, נכדתה של לוצ'יה סולם, ילידת רודוס וניצולת אושוויץ. לוצ'יה חזרה לרודוס עם השחרור. היא נישאה והביאה לעולם שלוש בנות, שחיות בישראל. לוצ'יה בחרה להישאר ברודוס והקדישה את חייה לשמירה על בית-הכנסת היחיד באי, לטיפוחו ולשימור מורשתו. קרוב לחמישים שנה היתה לוצ'יה אחראית על בית-הכנסת ועל שני חדרי המוזיאון היהודי הקטן שנמצאים בבית-הכנסת בו מתועדת קהילת יהודי רודוס וכן חורבנה בזמן הכיבוש בתמונות, תצלומים, כלי קודש ומסמכים. לוצ'יה הלכה לעולמה בתחילת אפריל 2010.

בעצרת הרצתה גברת נעמה גליל, מנהלת מחלקת ההדרכה באגף ההנצחה וההסברה ביד ושם, בנושא: "16 באוגוסט 1944 – היום בו הגיעו יהודי רודוס לאושוויץ".

החזן אליעזר חזיז קרא פרק תהילים ונשא תפילות "קדיש" ו"אל מלא רחמים". הזמרת בטי קליין שרה בלאדינו משירי קהילת יהודי רודוס. את העצרת הנחה העיתונאי אמיר בר-שלום.

על קהילת יהודי רודוס

בעקבות גירוש ספרד, בסוף המאה ה-15, הגיעו יהודים לאי והשתלבו במהירות באוכלוסייה המקומית. בתקופת השלטון העות'מאני היתה רודוס מרכז חשוב של יהודים ספרדים ופעלו בה כמה ישיבות. היהודים שמרו על שפת הלאדינו, עסקו במסחר, פיתחו חיי דת וקהילה עשירים ומגוונים והקימו בתי כנסת. הוותיק בהם הוא בית-הכנסת "קהל שלום" שעומד על תלו מאז הקמתו בשנת 1577. בתקופת השלטון האיטלקי הוקם ברודוס גם בית-מדרש לרבנים. ב-1934 ישבו ברודוס 3,700 יהודים.

בשנת 1938 הוחלו חוקי הגזע ברודוס שהיתה בשליטת האיטלקים ועל היהודים הוטלו הגבלות ואיסורים: נסגרו סמינרים וישיבות, הוגבלה תנועת היהודים באי, בוטלו סמכויותיהם של בתי הדין היהודיים, נאסר על היהודים לעסוק במקצועות חופשיים, עובדי ציבור יהודים פוטרו ובוטלה אזרחותם האיטלקית של כ-103 משפחות יהודיות שהגיעו לרודוס אחרי ינואר 1919. בעקבות החוקים עזבו רבים מהיהודים ועד 1940 נותרו ברודוס כ-2,400 יהודים. בית-המדרש הנודע לרבנים נסגר והיהודים בודדו משאר התושבים.

עם כניעת איטליה בספטמבר 1943 השתלטו הגרמנים על רודוס. ביוני 1944 יצא לרודוס אנטון בירגר (Anton Burger), עוזרו של אדולף אייכמן, לארגן את גירוש היהודים. ב-13 ביולי קבע גנרל אולריך קלמן (Ulrich Kleemann) את רודוס ועוד שלושה מקומות למרכזי איסוף בהם היו חייבים היהודים להתייצב עד 17 ביולי. אחר-כך נצטוו היהודים להתאסף ב-19 ביולי מאחורי הארמון שהיה לפני-כן מטה מפקד חיל האוויר האיטלקי. ב-20 ביולי נאסרו הגברים היהודים. הנשים והילדים צורפו אליהם וב-24 ביולי נשלחו 1,700 יהודים לאתונה על סיפון שתי דוברות פחם בלי מזון ומים; 120 יהודים מהאי קוס (kos) נוספו למשלוח. בבואם לאתונה נאסרו היהודים בכלא האידארי (haidari) הנודע לשמצה ומשם נשלחו לאושוויץ. ב-16 באוגוסט 1944 הגיעו יהודי רודוס וקוס לאושוויץ. 400 איש נבחרו לעבודת כפייה, השאר נרצחו ורק 150 שרדו.

כמה יהודים הצליחו להימלט מהאיסוף והצטרפו לפרטיזנים. הקונסול התורכי סלאח אל-דין אולקומן (Selahattin Ulkumen) הציל 42 יהודים בעלי דרכונים תורכיים או נשואים לבעלי דרכונים תורכיים, בטענה שהם אזרחים תורכים. המופתי של רודוס שמר על ספרי התורה של בית-הכנסת במקום בטוח עד תום המלחמה.