10 אוקטובר 2021
קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה היום ביד ושם. את הקנצלרית ליוו בביקורה השישי ביד ושם ראש הממשלה נפתלי בנט, יו"ר יד ושם דני דיין ויו"ר מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו.
בתום הביקור אמרה מרקל:
"כל ביקור ביד ושם נוגע בנימי נפשי. הפשעים נגד העם היהודי שמתועדים כאן מהווים תזכורת עיקשת לאחריות שאנו הגרמנים נושאים עלינו וכן אזהרה: יהודים מצאו שוב בית בגרמניה אחרי הפשע נגד האנושות – השואה, עובדה זו מהווה הבעת אמון עליה אנו אסירי תודה. אמון זה מחייב אותנו לעמוד איתנים, בנחישות בלתי מתפשרת, מול ארועי אנטישמיות, שנאה ואלימות מידי יום. זו התחייבות שלי כאן, היום, ושל כל ממשלה פדרלית לעתיד".
במהלך הביקור סיירה הקנצלרית בתערוכת הצילום "הבזקי זיכרון" העוסקת בצילום בתקופת השואה ובמוזיאון לאמנות השואה. לאחר מכן, הוצגו לקנצלרית מספר פריטים מתקופת השואה שישמרו במשכן האוספים אשר הינו חלק מקמפוס מורשת, קמפוס חדש המוקם בימים אלו ביד ושם, בין השאר בתרומתה של ממשלת גרמניה.
לאחר מכן נפגשה הקנצלרית עם ניצול השואה הנרי פונר, יליד גרמניה שהוברח בגיל 6.5 מחוץ למדינה בקינדרטרנספורט - מבצע להוצאה והצלת 12 אלף ילדים שנשלחו בגפם משטחי הכיבוש הנאצי לבריטניה ערב פתיחת מלחמת העולם השנייה. בתום המפגש העניק פונר למרקל את הספר
"גלויות לילדי הקטן" בהוצאת יד ושם, מסמך מרגש המציג את הגלויות והמכתבים המקוריים שקיבל פונר באנגליה, מאביו שנותר בברלין.
בהמשך השתתפה מרקל בטקס הנחת זר באוהל יזכור וחתמה בספר האורחים של יד ושם. על פי בקשתה, בתום הביקור סיירה מרקל לבדה במוזיאון לתולדות השואה.
בתום הביקור אמר ראש הממשלה נפתלי בנט:
"המטרה של הנאצים הייתה להותיר אחריהם שממה - מחיקה מוחלטת של עמנו... אבל כשיוצאים מיד ושם ורואים את דברי הנביא זכריה 'ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה' מבינים שכגודל האסון, כך גודל הנס. השואה אינה סיבת קיומה של מדינת ישראל. החיבור של העם היהודי לארצו לא החל באושוויץ. אבל אושוויץ, אחינו ואחיותנו שאבדו שם, מחזקים בנו את הנחישות לא להיות עוד לעולם עם חסר מגן, רחוק ממולדתו. בשבילי כיהודי מאמין כישראלי, כמי שענפים ממשפחתו נגדעו בשואה, כראש ממשלת ישראל - כל הדרכים מובילות לירושלים".
יו"ר יד ושם העניק לקנצלרית עותק של אלבום ציורים שיצר קרול דויטש שנרצח בשואה, לבתו ב-1941 תחת הכיבוש הנאצי באנטוורפן. האלבום, שהינו חלק מאוסף האמנות של יד ושם, כולל 99 איורים המתארים אירועים ודמויות מהחומש.
לקנצלרית הוצגו מספר חפצים, שישמרו בקמפוס מורשת, ומספרים את סיפור בעליהם.
הנעל של הינדה כהן
בנובמבר 1943 הועברו ציפורה ודב כהן עם בתם הינדה בת השנה, שנולדה בגטו קובנה, למחנה עבודה סמוך לגטו. בבקרים, כשהוריה יצאו לעבודה, שהתה הינדה עם אסירה מבוגרת. במרס 1944 יצאו הנשים באופן חריג עם הגברים והועסקו בעבודות שונות מהרגיל. ההורים לא ידעו כי באותה שעה הועמסו 300 ילדי המחנה, ביניהם הינדה בת השנתיים שנשלפה ממיטתה, על משאיות שהובילו אותם לרכבת ממנה הובלו לאושוויץ, שם נרצחו מייד עם הגעתם. עם שובם מהעבודה נדהמו ההורים לגלות שילדיהם נלקחו מהם ולא ישובו. כהן, שסירב להאמין שאיבד את בתו היחידה, הטיח ראשו בקיר עד זוב דם ורעייתו התמוטטה. מתחת למיטתה של הינדה מצא כהן את נעליה, חרט על הסוליה את תאריך אותו יום ונשבע כי הנעל תשאר עימו כל חייו. כהן ורעייתו שרדו את השואה, ואחריה נולדה להם בת נוספת, עמה עלו לארץ ב-1960. לאחר מותם ובהתאם לבקשתם, מסרה נכדתם את חפציה של הינדה למשמרת עולם ביד ושם.
מנורה מבית הכנסת הגדול בהמבורג
מנורה ששרדה את פוגרום ליל הבדולח ונשמרה על ידי מנחם אדוארד שלוס כזיכרון לבית הכנסת ולקהילה היהודית בהמבורג, שרבים מחבריה נרצחו בשואה. בית הכנסת הגדול בהמבורג נבנה בראשית המאה העשרים. בפוגרום ליל הבדולח פרצו פורעים לבית הכנסת, השחיתו את ארון הקודש, זרעו הרס והציתו את המבנה. ההריסות נותרו במקומן כשנה עד להריסתו הסופית של המבנה על ידי עיריית המבורג, באמצעות כספי הקהילה היהודית.
מנחם אדוארד שלוס התגורר בהמבורג עם חמשת ילדיו ונהג להתפלל דרך קבע בבית הכנסת. במהלך הפוגרום נעצר ושוחרר הודות להתערבותו של קצין נאצי שהכיר. זמן קצר אחרי האירוע קיבלה משפחת שלוס את אשרות ההגירה לארה"ב, להן המתינו שנים רבות, ועזבו את גרמניה. לפני צאתו מהמדינה, קיבל שלוס מהקהילה את המנורה שהוצאה מבית הכנסת טרם הריסתו. לפני מספר שנים החליטה המשפחה לתרום את המנורה לאוסף החפצים של יד ושם על מנת להבטיח שתישמר לדורות הבאים ובאמצעותה יסופר על בית הכנסת ועל הקהילה היהודית בהמבורג שרבים מחבריה נרצחו.
סידור שכתבה דיטה קורשנר
קורשנר, ילידת וינה 1930 ברחה עם משפחתה ב-1939 להונגריה. ביוני 1944 נשלחו לאושוויץ, משם הועברו למחנות נוספים בגרמניה. קורשנר האמינה שהשואה תוביל לכיליון העם היהודי ועל כן החלה לכתוב תפילות יהודיות במטרה שישאר זכר ליהדות. כיוון שלא ידעה עברית, היא כתבה את התפילות באותיות לועזיות על בסיס מה ששמעה מאישה שהתפללה לצידה, על מדבקות שגנבה מארגזי תחמושת במחנה זומרדה. לקראת סוף המלחמה צעדה עם אמה בצעדת מוות והשתיים שוחררו בלייפציג. לאחר מכן עלו ארצה.