יום עיון לרגל הוצאתו לאור של הספר "Such a Beautiful Sunny Day"

ד"ר נעמה שי"ק, מנהלת מחלקת התקשוב בבית הספר הבין־לאומי להוראת השואה ביד ושם, מנחת הדיון

פרופסור חוי דרייפוס, ראש המרכז לחקר תולדות השואה בפולין במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, משבחת את מאמציה של פרופסור ברברה אנגלקינג  "לתת קול הן לניצולים והן לנרצחים."

ד"ר רוברט רוזט, מנהל הספריות ביד ושם, בחן מספר מקרים של בגידה ורצח באירופה בתקופת המלחמה על ידי רוצחים שהכירו את קורבנותיהם

מנהל משרד הקונגרס היהודי העולמי בישראל, ד"ר לורנס ויינבאום, כינה את פרופ' אנגלקינג "חלוצה גדולה של חקר השואה בפולין"

דיון על ספרה של פרופ' ברברה אנגלקינג במגוון תחומים, בהם: כיצד ראו היהודים את רודפיהם בשלבים שונים של המלחמה?

15 מרץ 2017

ב-15 במרס 2017 קיים המרכז לחקר תולדות השואה בפולין במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם כנס לציון הוצאתו לאור בהוצאת יד ושם של הספר "Such a Beautiful Sunny Day" מאת פרופסור ברברה אנגלקינג, מנהלת המרכז הפולני לחקר השואה בוורשה. המחקר פורץ הדרך נעשה בעקבות מחקריהם של יאן טומש גרוס שהרצאתו השנתית לשנת 2016 על שם דוד בנקיר תפורסם בקרוב בהוצאת יד ושם) ויאן גרבובסקי (שספרו "ציד היהודים" פורסם לאחרונה בעברית בהוצאת יד ושם) במהלך עשרים השנים האחרונות, חוקרים חלוציים פולנים אלה חשפו את מעורבותם המתועדת של אזרחים פולנים רבים ברצח שכניהם היהודים בתקופת השואה. ספרה של פרופ' אנגלקינג שופך אור נוסף על הבט בלתי מתועד עד כה של השואה בפולין: יהודים שחיפשו מחסה באזורי הכפר הפולניים בין השנים 1945-1942.

פרופ' חוי דרייפוס, מנהלת המרכז לחקר תולדות השואה בפולין במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, פתחה את הדיון. היא הסבירה שהספר פורסם ראשית בפולנית לפני שש שנים וכעת, בעזרת יד ושם, הוא זמין לקהלים דוברי אנגלית. פרופ' דרייפוס כינתה את הספר "עוצר נשימה... אם כי התוכן הוא, במקרים רבים, קשה ללא נשוא." עד עכשיו, הסבירה דרייפוס, קושרה השואה בפולין בעיקר עם הגטאות ועם הרציחות ההמוניות האנונימיות במחנות ההשמדה, בעיקר באושוויץ-בירקנאו. "'Such a Beautiful Sunny Day' מזכיר לנו שהשואה לא היתה רק הרס הקהילות היהודיות אלא גם סיפורים של יהודים בודדים שחיפשו מקלט, לעתים קרובות באזורי הכפר, ולעתים קרובות בקרב אנשים שאותם הכירו. באופן חשוב ביותר, דרך עדויות ויומנים, פרופ' אנגלקינג נחושה לבטא, הן את קולם של הניצולים והן את קולם של אלה שנרצחו."

מנהל הספריות ביד ושם, ד"ר רוברט רוזט, הרחיב על נושא "הרצח האינטימי", בו הקורבנות הכירו את רוצחיהם ולהפך. הוא סיפר מגוון דוגמאות מההיסטוריה באירופה של מלחמת העולם השנייה, בהם לא רק שאנשים פנו נגד אלה שבעבר היו עמיתיהם לכיתה, מוריהם, שכניהם ועמיתיהם לעבודה, אלא עשו זאת באכזריות וברבריות חסרות תקדים. "החלק בספרה של אנגלקינג שכותרתו היא 'הנידונים למוות' הוא מסכת של בגידה", אמר. "רצח בגובה העיניים הוא קשה יותר להבנה מאשר רצח אנונימי."

"לעומם לא נדע בדיוק מה הוביל פולניים כפריים להסגיר ולרצוח יהודים שביקשו מקלט באזורם", ציינה פרופ' אנגלקינג, "בספר אני מניחה שהיה זה שילוב של גורמים חיצוניים, למשל דמורליזציה של תקופת המלחמה ולחץ חברתי, עם גורמים פנימיים כגון תאוות בצע, שנאה, אנטישמיות והפחד מפני עונש קולקטיבי גרמני. ברור שיש להביט בכל ארוע וארוע בנפרד, ואין ארוע שהגורמים הוא הם ברורים וחדים, אבל כל היסודות האלה יכולים להימצא בפולין הכפרית. וכך, אותם פולנים שדווקא הציעו מקלט ליהודים הנרדפים עשו זאת באווירה שהיתה טעונה ברגש אנטי-יהודי ובפחדים מפני נקמה."

"אחד מהישגיו הגדולים ביותר של ספר זה הוא טבעו הרב תחומי", אמר היועץ האקדמי ליד ושם פרופ' יהודה באואר, חוקר שואה בעל שם עולמי, "אנגלקינג לא רק מביאה בפני הקורא סיפר [נרטיב] היסטורי מוצק, אלא גם משלבת בו יסודות של פסיכולוגיה חברתית... האוכלוסיה המקומית לא ראתה את היהודים כפולנים, אלא כמשהו אחר, כסכנה לחברה הפולנית. גורם זה, עם גורמים אחרים, כגון המצב הכלכלי והפוליטי הנפיץ באירופה בשנות העשרים והשלושים, כמו גם אנטישמיות נוצרית מושרשת, הוא מה שכנראה הוביל להשתתפותם מרצון ברצח היהודים בסביבת מגוריהם."

ד"ר לורנס ויינבאום, מנהל משרד הקונגרס היהודי העולמי בישראל, כינה את פרופ' אנגלקינג "אחת מחלוצות חקר השואה הגדולות בפולין." השימוש שעשתה במגוון רחב של עדויות ומסמכי בתי משפט, טען ויינבאום, הוא "מצבה לקורבנות חסרי השם". עוד ציין ויינבאום שהספר מוסיף קבוצה רביעית לטיעונו של פרופ' יאן גרבובסקי  בדבר שלוש הקבוצות  המוגדרות של אנשים בתקופת השואה - קורבנות, רודפים ועומדים מהצד: "מאפשרים ויוזמים", שראו ביהודים לא יותר מאשר סחורה שאפשר לסחור בה ולרצוח אותה בעת רצון.

פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, הציגה וניתחה את הסיבות לרצונם של חלק מהיהודים לנקום בגרמנים אחרי המלחמה. בין אם היה זה מתוך רצון לממש את רצונם האחרון של הקורבנות או מתוך רצון להפגין בפני הרודפים שיהודים "היו כוח שיש להתחשב בו", ציינה פרופ' פורת, "המלחמה אולי הסתיימה ב-1945 אבל השואה - לא."

נטלי בייז', דוקטורנטית מאוניברסיטת תל אביב, השוותה את השואה באזורים בליטא לחוויותיהם של יהודים באזורים הכפריים בפולין. "זו היתה הזדמנות פז לליטאים הכפריים להעשיר את עצמם על חשבון היהודים", אמרה, "הגרמנים לא יכלו להשמיד את האוכלוסיה היהודית באזורים הכפריים בלי עזרתה ושיתוף הפעולה של האוכלוסיה המקומית."

הארוע נחתם בדיון שאותו הנחה ד"ר דויד זילברקלנג, היסטוריון ראשי במכון הבין-לאומי לחקר השואה. פרופ' אנגלקינג, פרופ' דרייפוס ופרופ' באואר השתתפו בדיון, שהתמקד במספר נושאים: מניעיהם של פולנים מקומיים להסגיר ולרצוח יהודים שביקשו מקלט באזורים כפריים; ההבדלים בחוויתם של יהודים בערים ובכפרים, כמו גם באזורים שונים של פולין; הגישות כלפי יהודים בקרב אוכלוסיות שונות; תפקידם של פקידים רשמיים, למשל "המשטרה הכחולה", בבגידה ביהודים; והאופן שבו ראו הפליטים היהודים את הארועים ואת הפעילים בהם בשלבים שונים של המלחמה. הדיון הסתיים בבחינת מגמות "אנטי ליברליסטיות" במשטרים רבים - גם אם דמוקרטיים - ברחבי העולם, בהם פולין, ובביטוי התקווה שמחקר מקיף, כן ורציני כמו זה שביצעו פרופ' אנגלקינג ועמיתיה ימשיך לספק תובנות ברורות ומאוזנות יותר של ארועי השואה בשנים הבאות.