תצוגה חדשה - רישומים ממשפטו של קלאוס ברבי, "הקצב מליון"

הנאשם קלאוס ברבי מגיע אל ספסל הנאשמים

עו"ד סרז' קלרספלד מצביע על איור שלו במשפט ברבי מתוך תצוגת התמונות של רנה דיאז ביד ושם

עו"ד סילביה צימרמן ועו"ד סרז' קלארספלד

הסופר אלי ויזל

17 אוקטובר 2006

תצוגה חדשה של 15 רישומים שצייר האמן הצרפתי רנה דיאז במשפטו של פושע המלחמה קלאוס ברבי נפתחה ב-17 באוקטובר, 2006 באולם הכניסה של האודיטוריום הראשי ביד ושם. פתיחת התערוכה לוותה בדיון בהשפעת משפטו של ברבי על הנצחת השואה בצרפת בהשתתפות רנה דיאז, צייד הנאצים סרז' קלרספלד, שהיה אחראי על תפיסתו הסופית של ברבי ב-1983, פרופ' טובי נתן, היועץ לשיתוף פעולה וקשרי תרבות, שגרירות צרפת בישראל ויושב ראש אגודת ידידי יד ושם בצרפת, ד"ר רישר פרסקייה.

קלאוס ברבי נולד ב-1913 בבאד גודסברג בגרמניה. ב-1932 הצטרף למפלגה הנאצית. ב-1942, כשכבשו הגרמנים את דרום צרפת, הוא מונה למפקד הגסטפו בעיר ליון שבצרפת. ברבי פיקד על מבצעי מעצר, עינוי, גירוש ורצח של אלפי יהודים ולוחמי מחתרות. בשל אכזריותו כונה "הקצב מליון". לאחר המלחמה היה ברבי סוכן של שירות הביון האמריקני בגרמניה. ב-1951 היגר לבוליביה והתיישב בלה פס הבירה תחת השם הבדוי קלאוס אלטמן. בשנים 1952 ו-1954 נשפט ברבי שלא בפניו בצרפת, ובשתי הפעמים נמצא אשם בפשעי מלחמה. ב-1971 זיהו אותו ציידי הנאצים ביאטה וסרז' קלרספלד, אולם על אף בקשות חוזרות ונשנות להסגרתו, רק ב-1983 הוסגר מבוליביה לצרפת.

ברבי הועמד למשפט באשמת פשעים נגד האנושות, פשעים שעליהם לא חלה התיישנות: אחריות לפשיטה ב-9 בפברואר 1943 על מרכז האיגוד הכללי של היהודים בצרפת בליון, אז נתפסו 85 יהודים ושולחו לאושוויץ; אחריות לשילוחם של 44 ילדים יהודים שהתחבאו בכפר איזיה שליד ליון; ואחריות למשלוח האחרון של יהודים מליון לאושוויץ ב-1944. עוד הואשם ברבי בשילוחם של 842 בני אדם מליון, כמחציתם יהודים חברי המחתרת הצרפתית, ובעינויו של איש המחתרת הצרפתית ז'אן מולן. ב-4 ביולי 1987 נמצא ברבי אשם בפשעים נגד האנושות ונידון למאסר עולם, העונש המרבי על פי החוק הצרפתי. ב-1991 מת בכלא מסרטן.

הרישומים שבתצוגה הם חלק מאוסף רישומים גדול יותר שצייר רנה דיאז במשך יותר משמונה שבועות בזמן משפטו של ברבי ב-1987, והוא הוסיף עליהם עיבוד סגנוני בשנת 1993. ביכולתו המיוחדת "לתפוס את הרגע", האמן מצליח להמחיש במשיכות עיפרון את האינטנסיביות של המבטים, את תנועות הידיים, את עוצמת הרגשות של כל עד ועד ואת הדרמה המתרחשת סביבו. לאחר שהרישומים הוצגו במוזאון הגירוש וההתנגדות בליון, ביקש דיאז לתרום אותם ליד ושם.