לכל אורך ההיסטוריה היהודית חוברו תפילות שהיוו צורך בזמן ומקום מסוימים. תפילות אישיות מעוצבות על ידי יוצריהן כרצונם, בצורה המשקפת את תחושותיהם ואת המסר שהם מבקשים להעביר. חלק מהתפילות נכתבו על מנת להיאמר כתפילה דתית ואף שולבו בסידור כחלק מן התפילה. חלקן נכתבו בצורה של תפילה אבל היו מיועדות להיאמר בסמוך לתפילה ולא כחלק מהתפילה, וחלקן נכתבו כתפילה אך נועדו לפורקן רגשות והבעה עצמית. בעוד דרשה של רב מול ציבור שומעיו מבוססת על אינטראקציה בין המדבר לשומעים ומשולבת בה לעיתים קרובות קריאה לפעולה ולמעשה של הציבור, תפילות אישיות שחיברו יחידים, מטרתן להוות כלי לזעקה, לשוועה ולבקשת עזרה מהאל.
בתקופת השואה חיברו יהודים תפילות אישיות שאפשרו למתפלל להביע מנעד רחב של רגשות, מאוויים פנימיים ותחושות קשות, והיוו הזדמנות לשטוח את בקשתם האישית בפני האל. דרך תפילות אישיות שחוברו בשואה ניתן ללמוד על מצוקתו של היחיד. רבנים חיברו בשואה תפילות בעלות משמעות דתית שנקשרו בדרך כלל באירוע מסוים במלחמה ולצידם היו שחיברו תפילות או שירים הכתובים כתפילות על מנת להביע את עצמם ואת כאבם ללא כל הקשר דתי. הם בחרו להשתמש במסגרת התפילה במקום שאין ההלכה מחייבת אותה ונאחזו במטבע התפילה המסורתית כנראה משום שזו העניקה להם נחמה ממקום מוכר וידוע. זאת כפי שהגדיר מחדש הפילוסוף ז'ק דרידה את מושג התפילה, באומרו כי האדם המתפלל לא מתפלל רק כדי לבקש שתתמלא בקשתו אלא מטרתו היא שחרור תפילתו בלבד – תפילה בעבור תפילה.
חלק מהתפילות שנכתבו במהלך השואה מביעות יאוש וחלק – תקווה ועמידה רוחנית. כל כותב יצר בהתאם למצב בו היה בעת שחיבר את תפילתו.
תפילות אישיות רבות לא שרדו. היו תפילות ששרדו במלחמה הודות למעמדם של המחברים ולתנאים שבהם נאמרה התפילה. לתפילה שנאמרה על ידי הנהגה רבנית פורמלית והופצה בציבור, היה סיכוי גדול יותר להישמר לדורות.
מקורות:
דליה מרקס, יצירה ליטורגית על סף אסון לאומי: הפיוט 'אקדמות מילין' לר' מאיר בן ר' יצחק מוורמיזא ואיגרת התפילה של הרב ליאו בק ליום הכיפורים, מסכת אמר לחכמה אחתי את, ו (תשס"ז), עמ' 169-153.
יהודית תידור באומל, "קול בכיות", השואה והתפילה, רמת גן, 1992, עמ' 41-11