קבוצת המאבק של יחיאל

ערב הפלישה הגרמנית ישב שיינבוים בלודז' ועם הפלישה העביר חברי תנועה מהאזורים הכבושים בידי הגרמנים לווילנה. בגטו וילנה עבד כחשמלאי בבית מלאכה של יחידת ורמאכט וחיבל במתקנים הגרמניים ככל יכולתו.

בתחילת 1942 קמה קבוצת מחתרת בפיקודו של יחיאל והחלה ברכישת נשק מליטאים ובהברחתו לגטו בעזרת חברי מחתרת שהיו בשירות הסדר היהודי.

חשבנו לעזוב את גטו וילנה ולבוא לביאליסטוק, אולי שמה נצליח לארגן [את ההתנגדות לגרמנים]... חשבנו היכן יהיה נכון לרכז את הנוער היותר בריא בכדי שנוכל להרים משהו בצורה של הגנה, בצורה של התקוממות... לא היתה פגישה, ולו אחת, בה לא גלגלנו דברים, כיצד להגיע למצב של התארגנות לשם עמידה על הנפש.

אלחנן מגיד ("קבוצת המאבק השניה: סיפורי לוחמים מגטו וילנה", ראיין וערך צביקה דרור, ע' 20)

בתחילת 1943 התאחדה קבוצתו של יחיאל עם "קבוצת המאבק השניה" של בורקה פרידמן לארגון אחד - "קבוצת המאבק של יחיאל" - שמנה כ-200 חברים. הם ביקשו לצאת ליערות ולהילחם בגרמנים משם. ב-21 באפריל יצאה מווילנה קבוצה בראשותו של בורקה ליערות רודניקי. הקבוצה נתקלה בגרמנים ורוב אנשיה נהרגו, ביניהם בורקה. במאי 1943 הצטרפה "קבוצת המאבק של יחיאל" לפ. פ. או. כיחידה עצמאית ויחיאל היה נציגה במפקדת ה-פ. פ. או. שני הארגונים לא התאחדו אך גברו התיאום ושיתוף הפעולה ביניהם.

ב-1 בספטמבר 1943 הוקף הגטו בגרמנים, אוקראינים, ליטאים ואסטונים. על היהודים נאסרה היציאה לעבודה. הגרמנים נכנסו לגטו וקבוצת אנשי מחתרת בפיקודו של יחיאל שיינבוים פתחה עליהם באש. בהיתקלות נהרג יחיאל. לאחר אקציה זו זנח ה-פ. פ. או. את רעיון המרד מכיוון שתושבי הגטו לא הצטרפו, והחל בהוצאת חברי המחתרת ליערות נארוץ' ורודניקי. גם אנשים מ"קבוצת המאבק של יחיאל" הסתננו מהגטו ליערות והקימו יחידות פרטיזנים יהודיות.

יחיאל נטמן בבית הקברות היהודי הישן בווילנה בו קבור "הגאון מוילנה". אשתו פסיה שרדה.