כאשר פרצה המלחמה הייתה ברברה בת ארבע. הוריה, מריה (מרים) ולזר קרינסקי, החליטו לעזוב את ורשה ולהצטרף למשפחתו של האב בווילנה. סטניסלבה האומנת נשארה בוורשה, לשמור על בית המשפחה.
זמן קצר לאחר כיבוש וילנה על ידי הגרמנים ביוני 1941 נלקח האב לזר לבית הכלא לוקישקי בווילנה. ברברה זוכרת עת עצמה עומדת עם אמה תחת מטריה בגשם בפתח בית הסוהר. היא זוכרת את האם מנסה לדבר אל ליבו של השומר, ואת שתיהן חוזרות הביתה לבסוף כלעומת שבאו. יותר לא ראו את האב.
הזיכרון הבא של ברברה הוא מהגטו. היא זוכרת משם בעיקר את הצפיפות והדוחק. לאחר האקציה הראשונה שהתבצעה בגטו, הצליחה האם למלט את שתיהן מהגטו. הן שהו בווילנה בדירת מסתור בהמתנה לתעודות מזויפות, שבאמצעותן היו אמורות להסתתר בכפר. מספר ימים לאחר הגעתן לדירת המסתור דפקה על דלת הדירה האומנת סטניסלבה. עד היום אין לברברה מושג איך הצליחה סטניסלבה לאתר את המקום. היא עשתה את כל הדרך מוורשה לווילנה, במטרה להשיב את ברברה ואמה לוורשה. האם השתכנעה שסיכויי הישרדותן גבוהים יותר בוורשה, ולאחר תלאות רבות בדרך שבו האם, הבת והאומנת לוורשה. שנות המלחמה שעברו על ברברה עד אז לא הכינו אותה למחזות הקשים אליהם נחשפה בגטו ורשה, מראה האנשים הגוססים מרעב ברחובות. באמצעות מסמכים אריים מזויפים הצליחה סטניסלבה להבריח את ברברה ואמה מחוץ לגטו. הן הסתתרו בכפר זאלשה (Zalesie). סטניסלבה הייתה משיגה עבורן אוכל תמורת שאריות הרכוש המשפחתי שמכרה בכפרים בסביבה.
לאחר המלחמה עברו מרים, ברברה וסטניסלבה ללודז'.
בנובמבר 1946 עלתה ברברה לישראל עם דודה, נאום קרינסקי, האח היחיד של אביה ששרד. שנה לאחר מכן הגיעה האם ובשנת 1962 העלתה הסוכנות לישראל את סטניסלבה האומנת המסורה, שהייתה בת 70.
ברברה מסרה ליד ושם את שלושת ספרי הילדות שלה, ספריו של יוליאן טובים, אותם שמרה במהלך המלחמה סטניסלבה האומנת.
