מדוע לא הותירו לי צילום לפני שהלכו? בחודשים הארוכים האלה חשקתי נואשות בצילום. כמה טוב היה להביט בהם בבקרים הקרים, ובדרכי לבית-הספר, ממש לפני הקטעים המסוכנים... הייתי עושה זאת כל אימת שאחוש ברע, יציקו לי הרעב או הבדידות. יכולתי לכסות תמונה זו בנשיקותיי ובדמעותיי. זה יכול היה להיות החפץ היקר מכול – החפץ היקר היחידי שברשותי.
שלמה ברזניץ, שדות הזיכרון, ת"א: עם עובד, ספריית אופקים,1993, ע' 131.
מאי 1945, סוף המלחמה. במנזר בעיירה ז'ילינה בסלובקיה ממתין ילד יהודי בן שמונה בשם יוראי ברזניץ להוריו ינקה ויוסף שיבואו לקחתו. יוראי יודע שהוריו נשלחו לאושוויץ, והוא חושש שלא יכיר אותם, חושש גם שהם לא יזהו את אותו "ילד נקי ומחונך היטב" שמסרו למנזר בילד השדוף והמוזנח שהוא עתה, ויותר מכל חושש שלא ישובו לעולם.
שלמה (יוראי) ברזניץ נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936. בשנת 1942 נשלח שלמה עם אמו ואחותו הגדולה יהודית למחנה בעיר ז'ילינה בצפון-מערב סלובקיה. מחנה זה, שמוקם בסמוך למסעף רכבות מרכזי, שימש כמוקד שילוחים גדול לאושוויץ. תפקידו של אביו כמהנדס הראשי של חברת החשמל בברטיסלבה סיפק לו חסות לתקופה מסויימת, והודות לכך הצליח למנוע את שילוחם אשתו וילדיו לאושוויץ, ולחלצם מהמחנה. בני המשפחה נדדו בין מספר מקומות.
"עטוף בתמימותה של הילדות, היה לי אך מושג קלוש על אודות העולם המתמוטט סביבנו. אם כי ביתנו זה, השלישי במניין, היה שונה מאוד מן הבתים שהורגלתי בהם, לא סבלנו... אך הדאגה והעצב שירדו על אפוקה [אבא] ועל אניוקה [אמא] היו נהירים ובולטים מכדי להסתירם לאורך זמן. שאר בני המשפחה כבר אבדו, ובמוקדם או במאוחר נתגלה על-ידי אנשי המשמר הסלובקי, והם יקחו אף אותנו".
(שדות הזיכרון, ע' 30-31).
בשנת 1944, עם חיסול המרד הסלובקי וכיבוש סלובקיה על ידי הגרמנים, איבדה חסינותו של האב מפני השילוחים את תוקפה. לילה לפני גירושם לאושוויץ, הכניסו ההורים את יהודית ושלמה לבית היתומים של אחיות מנזר וינצנט הקדוש בז'ילינה, בניסיונם הנואש להציל את חייהם.
בדידות, רעב, געגועים עזים להורים, התמודדות עם התנכלויות חוזרות מצד הילדים במנזר והאימה המתמדת מפני חשיפת זהותו, היו לחם-חוקו של שלמה הקטן במנזר. במהלך שהותו במנזר נחשף זכרונו המופלא, שסייע לו לצטט בעל פה תפילות נוצריות. יכולת זו זיכתה אותו בהגנת הנזירות והבישוף המקומי, שסבר שבילד תתגשם האגדה על היתום היהודי שביום מן הימים יהיה לאפיפיור.
אביו של שלמה נספה באושוויץ. האם ינקה שרדה וחזרה לאחר המלחמה לאסוף את ילדיה מהמנזר. הנזירות נתנו לה את יהודית, אך מיאנו בתחילה להחזיר את שלמה - "ילד הפלא" של המנזר, המיועד לשאת במשרה הרמה ביותר בכנסייה הקתולית. רק בהתערבות הרשויות הושב שלמה לאמו. בשנת 1949 עלה שלמה לארץ עם אמו ואחותו.
כאשר נפטרה אמא, פרט למספר צילומים, לא לקחתי אלי דבר מחפציה. אך דבר אחד קטן יקר ליהודית ולי מעל לכול: המסרק המלוכלך והשבור שהביאה מאושוויץ, כדי שתוכל לסרק את שערה הקצר. היא רכשה אותו תמורת מנת לחם של יום שלם (שדות הזיכרון, ע' 147).
המסרק הוא החפץ היחיד שנותר לשלמה מאמו מתקופת המלחמה. הוא העביר את המסרק למשמרת ביד ושם.
לסיפורו של שלמה ברזניץ >>>
