פרידה נולדה ב-16 בינואר 1927 בצ'רנוביץ (Cernăuţi) שבבוקובינה, רומניה (כיום אוקראינה), בת הזקונים של נחום שטיינבוק (Steinbuck) ופאני לבית פיקער (Picker) ואחות לדוד (יליד 1911), אנה (חנה'לה, ילידת 1913) וסאלי (ילידת 1919).
אביה היה סנדלר והיה פעיל בתנועות הציוניות בצ'רנוביץ. בגיל שבע החלה פרידה ללמוד עברית עם מורה, למרות מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה. אחיותיה החלו לעבוד בגיל צעיר כדי לסייע לפרנסת המשפחה. אחיה דוד עזב את צ'רנוביץ והתגייס לצבא. כעשר שנים לא נודע גורלו. רק בתום המלחמה נודע שהוא שרד ועלה לארץ.
ביוני 1940 כבשו הסובייטים את צ'רנוביץ. המצב הכלכלי בבית השתפר עקב העבודה שסיפק הצבא האדום. אחותה אנה נישאה סוף סוף לבחיר לבה יצחק גלס אחרי שנים רבות בהן חסרו את האמצעים לשם כך. פרידה מסרה ליד ושם תמונות מחתונתם של אנה ויצחק.
ביולי 1941 נסוגו הסובייטים והרומנים והגרמנים כבשו את צ'רנוביץ. באוקטובר 1941, בחג הסוכות, גורשו יהודי העיר לגטו. משפחתה של פרידה עברה עם קרובי משפחה נוספים לביתה של קרובת משפחה בגטו. יהודים רבים נרצחו על גדת נהר הפרוט, בהם בן דודה של פרידה.
עם תחילת שילוחם של יהודי הגטו לטרנסניסטריה שילמו יהודים בעלי אמצעים עבור הזכות להישאר בעיר. הוריו האמידים של יצחק הציעו לאנה להישאר עמם בצ'רנוביץ, אבל יצחק שרת בצבא והיא החליטה ללכת עם משפחתה. בנובמבר 1941 גורשה המשפחה ברכבת לאטאקי (Atachi). משם הלכו בני המשפחה במשך ימים, בשלג ובקור, עד שהגיעו לנהר הדנייסטר. בדרך נשדדו על ידי כנופיות. מפרידה נשדד סיר שהיה תלוי על התרמיל שלה עוד מצ'רנוביץ.
בני המשפחה חצו את נהר הדנייסטר על גבי רפסודות והגיעו למוגילב, שם נכלאו בקסרקטין גדול. יהודים רבים הוכו על ידי החיילים הרומנים, בהם אמה של פרידה, אישה מבוגרת וחולה. האב שיחד את אחד השומרים והמשפחה יצאה ומצאה קרובים נוספים. לאחר מכן שהו בני המשפחה בקרב משפחה אוקראינית, וזמן קצר לאחר מכן שילמה בסחורות וחפצים עבור הזכות להתגורר בביתה של משפחה יהודית.
תוך זמן קצר התמלאה מוגילב בפליטים יהודים והחל גירושם מהעיר. המשפחה החלה ללכת מזרחה בחורף, בשלג העמוק. שתי אחיותיה של פרידה היו חלשות, אמה היתה חולה, ופרידה ואביה היו החזקים בקבוצה וסחבו משקל גדול. בתום צעדה בת שתי יממות הגיעו לאסם, שם עצרו. כעבור יומיים הוצאו שוב וצעדו כחמישים קילומטר, כשחלק מהאנשים נופלים בדרך וחלקם נורים, עד שהגיעו לכפר לוזובאיה (Lozovaya).
המשפחה הגיעה במקרה לביתה של משפחת שגורוצקי, אחת מבין שתי המשפחות היהודיות שהתגוררו בכפר, ושכרה חדר קטן בו הצטופפו 14 נפשות: פרידה, אחיותיה, הוריה, אחות אמה ובעלה, אחות אביה ובעלה, שני ילדיה, נכד וגיסה.
המשפחה התקשתה להשיג מזון ועצים יבשים לחימום החדר, ובני המשפחה רעבו וישנו על הרצפה בקור של החורף האוקראיני הקשה. פרידה ואביה השיגו מעט מזון. חלק קיבלו כנדבות, ותפוחי אדמה קיבלו בתמורה לאפודות שפרידה סרגה עבור המקומיים. אחרי איסוף התבואה היו פרידה ואביה מלקטים שאריות מהשדות. כאשר התקיימו אזכרות נהגו הנוצרים לחלק מזון לעניים. פרידה הייתה מגיעה לאזכרות כדי לקבל מעט מזון.
בין פרידה ואחותה אנה היה קשר חזק ואוהב. בינואר 1942 נתנה לה אנה פתק במתנה ליום הולדתה:
קטנטונת אהובה, לוזובה [שם הכפר],
היום חוזר בפעם ה-15 יום הולדתך
אבל הוא קשור עם הרבה ימי סגריר,
אבל פרידל, לא להתייאש. הימים שלך עוד יהיו בהירים וצבעוניים,
אז זכרי בגאווה שיכולת לעבור ולהתגבר על כל כך הרבה קשיים,
מאחלת אחותך האוהבת שאיתך בקשיים, אנה.
הרעב, הקור והצפיפות הביאו לפרוץ מחלת הטיפוס. ראשונה נפטרה מהמחלה פרימה הוכשטט, דודתה של פרידה. בהמשך חלתה אנה. מצבה הידרדר והיא נפטרה כחודשיים לאחר שכתבה את המכתב, בתענית אסתר (2 במרס 1942), בעודה שוכבת על ידה של פרידה וזו מנסה להשקותה קקאו בכפית, משקה שנתנה המשפחה המארחת לאור מצבה הקשה של אנה. את מכתבה של אנה מסרה פרידה ליד ושם, למשמרת.
גם הדוד נפטר ולבסוף נפטרה אמה של פרידה. בימים שלפני פטירתה לא יכלה פאני לדבר. פרידה הרגישה שהכינים מציקות לאמה ולכן ניקתה את ראשה שוב ושוב. האם לא יכלה לדבר אבל עיניה אמרו תודה.
אחד הדודים סירב להתנקות מהכינים ולכן התבקש על ידי בני המשפחה לעזוב, מכיוון שחששו מהטיפוס. בשנת 1943 חלתה סאלי. פרידה דאגה לה לאוכל מיוחד וסאלי שרדה.
ב-1944 שוחרר האזור. כאשר התחזקה מעט סאלי החלו בני המשפחה ששרדו - פרידה, סאלי, האב נחום, הדודה וילדיה, וכן דוד נוסף - את דרכם חזרה לצ'רנוביץ, כשהם מתעכבים במוגילב עקב מצבה של סאלי.
בצ'רנוביץ שבה פרידה ללמוד בבית הספר. בשנת 1946 פתחו הסובייטים את הגבול למבקשים לעבור לרומניה. המשפחה ידעה שמרומניה ניתן לעלות לארץ ישראל ולכן עזבה לרומניה. בעיר סירט שמעה פרידה על ההכשרה לקראת העלייה לארץ ונסעה לבוקרשט עם סאלי כדי להצטרף להכשרה של קבוצת "דרור הבונים". שם הכירה פרידה את יצחק. השניים נסעו לכפר בטרנסילבניה בו שהה האב, נחום, כדי להינשא בנוכחותו, מכיוון שביקש שיינשאו לפני עלייתם ארצה.
פרידה מסרה ליד ושם את הכתובה שלה, כפי שנכתבה על דף נייר על ידי יהודי מקומי. השניים חזרו לבוקרשט ובסוף 1946 עלו על אוניית המעפילים "כנסת ישראל". הבריטים תפסו את האונייה ושלחו את המעפילים לקפריסין. בקיץ 1947 עלו חברי הקבוצה יחד לארץ ישראל. לאחר כחודשיים בעתלית הגיעו לגבעת ברנר. האב נחום והאחות סאלי עלו לישראל ב-1950.
החפצים שמסרה פרידה עשו עם המשפחה את המסע מצ'רנוביץ לטרנסניסטריה, חזרה לצ'רנוביץ ודרך רומניה לארץ. את התמונות והיומן נשאה פרידה על גופה לאורך כל המסעות – קשורים לחזה. תיק הטלית הובא לארץ על ידי אביה.
את היומן כתבה אנה בגרמנית במהלך שנות החברות שלה עם יצחק גלס, והדברים הכתובים בו ממוענים אליו.
את התמונות שהיו מסודרות באלבום משפחתי החליטה פרידה לקחת כאשר ארזו את חפציהם לפני המעבר לגטו צ'רנוביץ. למרות גילה הצעיר ולמרות שהייתה הצעירה בין בני המשפחה, היתה זו פרידה שהשגיחה על האלבום.
את תיק הטלית הכינה אנה לנחום, אביה, בשנת 1937. היא היתה רוקמת במקצועה ורקמה את ראשי התיבות של שמו על תיק הטלית. לפני המלחמה היה האב הולך בגאווה לבית הכנסת עם תיק הטלית.
