עשרות אלפי פריטים נמסרו עד היום ליד ושם במסגרת פרוייקט 'לאסוף את השברים'. אלפי אנשים החליטו להיפרד מפריטים אישיים, יקרים ללב, על מנת לאפשר את שימורם ולהנחיל באמצעותם את זכרון קרוביהם שנספו בשואה. במקרה יוצא-הדופן שעליו יסופר להלן, פרוייקט 'לאסוף את השברים' הביא לאיחודו של פריט עם בעליו, שנואשו זה-מכבר מלמצאו:
ליום איסוף שנערך בתל אביב ביולי 2011 הגיע אדם בשם אריאל שלום. על הפריט שבא למסור – ספר מבקרים ממסעדה יהודית ברומא מהשנים 1937-1941 – לא היה לו כל מידע, כיוון שהספר התגלגל לידיו במקרה, לאחר שלכד את מבטו בין מפות ישנות שהונחו בפח אשפה ברחוב ריינס בתל-אביב.
הספר, עדות למוסד יהודי מיוחד במינו שפעל ברומא בשנות הכיבוש הפשיסטי ואף בראשית הכיבוש הגרמני, בתקופה בה נאסר על בתי עסק יהודיים להמשיך לפעול, עורר עניין מיוחד ביד ושם. אולם מעבר לפרטי מידע על המסעדה ולקווים לדמותו של בעליו – ר' יצחק-אליהו פינס – שעלו מההקדשות של אורחי הפנסיון בספר, חסר היה קצה-החוט לטוות בו את הסיפור כולו.
מספר חודשים לאחר קבלת הספר סיפרה ד"ר יעל נידם-אורביטו מיד ושם לבאי העצרת השנתית של ארגון יוצאי איטליה בישראל על ספר המבקרים מרומא. המרצה שאחריה היה ד"ר סרג'יו מינרבי, אשר השתאה לשמוע על הספר. הוא הזדהה כקרוב משפחתו של אליהו פינס, וסיפר על צאצאיו של פינס שחיים בארץ... מכאן הדרך אל הסיפור במלואו הייתה קצרה.
ב"ה
במקום הרשע, ברומה העיר אשר הייתה סיבת גלותינו, בבירתו של טיטוס הרשע י"ש
העמיד הקב"ה פנס לעוברי דרכים. מן העם הרומי לא נשאר אחד
ועל המקום אשר לפני אלפים שנה נמכרו אבותינו בו לעבדים
עומד בית ודר בו בן לאותה אומה המעונה ומחלונות הבית פורץ
קול התורה לארבע רוחות העולם [...]
יאיר הפנס עד ק"כ שנה.
יוסף ערליך
רומה יום ה' פ' בא תרח"ץ.
יצחק-אליהו פינס נולד בבלארוס ב-17 ביולי 1883. הוא למד בישיבת וולוז'ין, ונשא לאשה את חיה לבית גינצבורג. בני הזוג התחתנו בביאליסטוק, ושם נולדו בניהם אריה-לייב וישראל. בשנת 1906 התרחש בעיר פוגרום נגד היהודים, שבעקבותיו עזבו רבים מיהודי המקום. משפחת פינס עברה לדרום אוסטריה, שם נולדה הבת גיטה בשנת 1910.
בשנת 1922 עברה משפחת פינס לרומא, שם ייסד יצחק-אליהו את פנסיון פינס. במקום פעלו המסעדה הכשרה היחידה ברומא ושירותי לינה.
פ רדס יש בתורה
י דעתי והיה לי לאורה
נ ודע לי עתה פינס לתהילה
ס מך ושמח עליו בזו הקהילה
ב רם לבי קוה
ו בפרט בסערות ההוה
ר גשות תפילה אני בשובי לגרמניה
ג ורל טוב יתננו-יה. כ"ב תמוז צ"ט [9 ביולי 1939].
ד"ר שלמה יוסף בורג
ברלין - ירושלים
הפנסיון הפך לאבן שואבת ולמקום מפגש עבור גדולי הרוח היהודיים שהגיעו לרומא. כמו כן ביקרו בפנסיון רבים מהיהודים ששהו ברומא בדרכם לארץ ישראל. את הכרת תודתם של האורחים על האירוח הלבבי והמטעמים שהוגשו להם, הביעו באי הפנסיון בספר המבקרים, בו מופיעות הקדשות בגרמנית, עברית, אנגלית, הונגרית, פולנית, יידיש, צרפתית ורוסית. משה לביא, נכדו של אליהו פינס, מעיד שספר המבקרים הזה היה גאוותו של פינס. הוא זוכר ציטוט אחד שסבא שלו ציטט באוזניו מהספר:
"אם ידבר פי נס, יאמר זאת על בית פינס".
אוגוסטו סג'רה שהגיע ממונפרטו שבצפון איטליה לרומא בשנות ה-30 לצורך לימודי רבנות, מתאר במילים חמות בזיכרונותיו את האירוח לו זכה בפנסיון פינס. על התפקיד שמילא הפנסיון כמרכז יהודי בינלאומי בזעיר-אנפין מספר סג'רה:
בפנסיון של הפינסים, לראשונה בחיי, אני בעמדת-תצפית שלא תסולא בפז, המספקת מידע ישיר על העולם היהודי הרחב בהרבה – בשל הבינלאומיות שלו – מזה שמוכר לי, שבפועל היה מוגבל לגבעות מונפרטו.
מר פינס האדיב, שדיבר בכמה שפות (אם כי לא באופן מושלם), זיהה את מוצאם של האנשים שנכנסו, ופנה אליהם בשפה המתאימה. הוא כמעט ולא טעה. התרשמתי ואף הגבתי על שני כרכים גדולים שבהם הביעו לקוחותיו את דעותיהם, בשפות רבות - לא רק לגבי האוכל, אלא גם לגבי אישיותו של בעל הפנסיון. מצאתי שם שמות מפורסמים שזיהיתי באמצעות העיתונות היהודית ועל פי תחומי עיסוקיהם. גם אלה שלא היו שומרי מצוות ולא אכלו כשר, כאשר הגיעו לרומא היו מופיעים, ולו לזמן קצר, אצל פינס –כחלק מתכנית הביקור שלהם.
על האווירה המיוחדת ששררה במקום בשבתות מספר סג'רה:
במשך השבוע, הלקוחות היו מעטים, אולם חדר האוכל היה מתמלא בערב שבת ובשבת בצהריים. בשבת אחר הצהריים היתה תמיד סעודה שלישית, שאליה אנו התלמידים היינו מוזמנים, ובאופן טבעי לקחנו בה חלק בשמחה. יש לומר למען האמת – לא רק בשל האוכל והמנות האחרונות המתוקות שהוגשו בסוף הארוחה, אלא בשל השירים היפהפיים שהושרו אחד אחרי השני עד לצללים הראשונים של השקיעה, רגע ההבדלה. הם היו שירים עתיקים, מסורתיים, אך אני שמעתים שם בפעם הראשונה. ההגייה הייתה בעיקר אשכנזית, והיה בהם להביא לי את ההד של התקוות והייסורים העתיקים של יהודי מזרח אירופה.
יצחק-אליהו היווה דמות מרכזית לא רק עבור באי הפנסיון אלא גם עבור הקהילה – הוא שימש כבעל-הקורא והחזן של בית הכנסת האשכנזי ברומא, ובאופן לא רשמי נחשב לרבה של הקהילה האשכנזית ברומא.
באפריל 1930 נישאה גיטה פינס לחיים ויטוריו חואצ'ו לביא (Labi) – תכשיטן עשיר מבנגזי שבלוב שהתארח בפנסיון במסגרת עסקיו, והתאהב בבתו היפה של בעל המקום. לאחר החתונה נסעו בני הזוג לבנגזי. בפברואר 1931 נולד בנם הבכור משה, ובדצמבר 1932 נולד בנם השני אלדד. מדי שנה היו נוסעים גיטה וחיים עם ילדיהם מבנגזי לבקר את הסבא והסבתא ברומא. משה ואלדד זוכרים מהביקורים האלו הליכות עם סבא לבית הכנסת ולתיאטרון מריונטות.
כבוד א. פינס!
התארחתי בתור מהגר, פליט,
הלוואי שאבקרך בתור תייר!
רומא 9.5.1940
יצחק אייזיק צלאל
לודז'-פולין
ההקדשה האחרונה בספר המבקרים היא מפורים תש"א, 13 במרץ 1941.
[בתרגום מגרמנית]:
לאכול אצל פינס זה רווח שלם
מפני שבימי שבת לא צריך לשלם.
לכן אני מציע מכל הלב לכם המבקרים,
שביום הזה תאכלו שם בלי כאבי ראש מיותרים.
רומא, פורים, 13/3/1941
אברהם גולדמרק
זמן לא ארוך לאחר מכן נפסקה פעילות הפנסיון. בזמן הכיבוש הגרמני חיו בני הזוג פינס במסתור. הרב דוקטור אפרים אלימלך אורבך, שהגיע לרומא במסגרת שירותו כרב צבאי בצבא הבריטי, רשם ביומנו ב-15 באוגוסט 1944:
"...הלכתי תיכף ומיד לחפש את מיודעי פינס, שאצלו גרתי לפני עשר שנים. הוא רק חזר ממקום מחסהו ואשתו עוד נשארה שם. השמחה הייתה גדולה"
משפחת לביא, ההורים חיים וגיטה והילדים משה ואלדד, עלו לארץ מבנגזי דרך מצרים בשנת 1943. בשנת 1946, זמן קצר לאחר תום המלחמה, עלו בני הזוג פינס לארץ. בארץ קיבל יצחק-אליהו עבודה כמשגיח כשרות באטליז בתל-אביב. חיה נפטרה בשנת 1947. יצחק-אליהו עבר לגור בבית בתו גיטה. בשנת 1950 עברה המשפחה להתגורר ברח' ריינס בתל-אביב. ספרי המבקרים שהביא איתו סבא יצחק-אליהו אוכסנו בבוידעם בשל מצוקת מקום. מספר חודשים לאחר מכן נפטר יצחק-אליהו פינס.
גיטה הייתה משוכנעת כל השנים שספר האורחים נותר באיטליה, ובני המשפחה ביכו את אבדנו של הספר בין חפצים נוספים שלא הגיעו לארץ. מכיוון שלא היו מודעים למציאותו של הספר, הוא נותר בבוידעם, ולאחר שמכרו את הבית, פינו בעליו החדשים את הדברים הישנים מהבוידעם לפח האשפה. כך התגלגל הספר לידי אריאל שלום, שמסר אותו ליד ושם.
הבשורה על מציאת הספר עוררה התרגשות רבה בקרב בני המשפחה. ד"ר מינרבי (שסבו היה אחיה של חיה פינס), ונכדיו של יצחק-אליהו – משה ואלדד, הגיעו ליד ושם וזכו לראות שוב את הספר, המספר את סיפורו המפואר של סבם, ומהווה עדות נדירה למוסד היהודי האחרון, ככל הנראה, שהמשיך לקיים פעילות יהודית שוקקת בלב בירת איטליה גם בצילה של המלחמה.
