"אנחנו כותבים לך לעיתים קרובות אבל לא יודעים אם את מקבלת את המכתבים. מאד קר כאן. אנחנו מקווים שקיבלת את החבילה ששלחנו אליך...
כתבי לי על עבודתך וכיצד אני יכול לעזור לך.
אני מאד מצטער שלא לימדתי אותך להכין דבש טוב.
אני מתפלא שאנשים יהודים לא אוהבים עבודה חקלאית.
אני מנשק אותך
אבא"
כך כתב ב-31 בספטמבר 1940 בצ'כיה מקס פלזנברג לבתו הבכורה לידה, שעלתה מספר חודשים לפני כן לארץ ישראל. מקס, חקלאי מנוסה, התעניין במכתב במצבה של בתו שעשתה בארץ את צעדיה הראשונים בעבודת החקלאות במשק פועלות בסביבת עפולה.
מכתב זה הוא אחד מני רבים שקיבלה לידה ממשפחתה בין השנים 1940-1942. במכתבים הביעו בני המשפחה את געגועיהם העזים אל בתם שנמצאה הרחק.
במכתב מוקדם יותר, סמוך מאד לעלייתה של לידה בדצמבר 1939, כתב לה אביה:
3.1.1940
אני שמח שמצאת חברים וחלק מהם צ'כים.
אנחנו כל הזמן אתך ואת כל הזמן במחשבותינו.
תיזהרי ואל תחשבי שכל האנשים נחמדים. תפקחי את עינייך.
בבקשה תכתבי אלינו לעיתים קרובות והרבה.
כל האנשים שואלים עליך בכפר.
לידה עזבה את הכפר המוראבי הקטן קנז'דוב (Kněždub). משפחת פלזנברג הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. האב מקס היה יליד הכפר, היחיד מבין עשרת אחיו ואחיותיו שנותר בכפר ובנה בו את ביתו. הוא נישא לאסתר לבית וינטרשטיין. שלוש בנות נולדו למקס ואסתר - לידה, אנדה וזוזנקה. משפחת פלזנברג הייתה בעלת מעמד בכפר. מקס היה בעל חנות המכולת המקומית וחקלאי בעל שם. הילדות היו מעורות במקום, ועל כך מעידה התעניינותם של אנשי הכפר בשלומה של לידה לאחר עזיבתה, התעניינות החוזרת ברבים מהמכתבים.
במרס 1939 פלשה גרמניה לצ'כיה. החששות מהעתיד היו כבדים. לידה, שהשתייכה לתנועת הנוער 'מכבי הצעיר', נשלחה להכשרה מטעם התנועה ובדצמבר 1939 עלתה לארץ.
את רואה - אני כותבת לך בצ'כית. אני מוכרחה ללמוד את השפה עכשיו.
אנדה בהכשרה, את בפלשתינה. עכשיו אנחנו רק עם זוזנקה בבית.
יש לנו הרבה עבודה וזה טוב בשבילי, כי אין לי הרבה זמן לחשוב על העתיד.
כך כתבה אסתר לבתה ב-31.1.1940, בהמשך לדברי בעלה שהובאו למעלה. אנדה, שהצטרפה בינתיים להכשרה, כתבה ללידה ב-13 בינואר 1940:
אני לא יודעת מה קורה אתך בארץ החדשה.
אני נמצאת פה במקום מאד יפה במחנה.
אני מקוה שהאנשים כאן במחנה יאהבו אחד את השני כמו שאנחנו אוהבות.
האם את מקבלת את כל המכתבים מהבית?
בבקשה אל תרגישי עצובה.
אנחנו, הרבה אנשים כאן חושבים עלייך ומקווים להגיע לארץ שבה את נמצאת עכשיו.
אני נותנת לך את ידי וכל מה שאני מאחלת לך.
אנדה.
אנדה הביעה במכתביה שוב ושוב את תקוותה להצטרף לאחותה בארץ ישראל, אך החשש מכך שהדבר לא יתממש הולך ומתגנב למכתבים:
1.2.1940
מתי שאעזוב אני לא יודעת. אולי בסוף אפריל יהיה מאד רע. משהו רע מאד מתקרב...
לידונקה אני מאחלת לך ליום הולדתך הכי טוב. הרבה אהבה ואני מקווה להתראות אתך מוקדם.
אני מקווה שאת לא מרגישה עצובה, אנחנו כל הזמן אתך.
אנחנו מקווים שנתראה כולנו בפלשתינה.
אני לוחצת את ידך, תהיי מאושרת.
שלך, אנדה.
בסוף 1940 נשלח האב מקס למחנה הריכוז דכאו. מבין השורות של מכתבו למשפחתו בכפר ב-8.12.1940 ניתן ללמוד על התנאים בהם הוחזקו מקס ויתר אסירי המחנה:
"אני מודיע לכם שאני בריא ומרגיש טוב.
בבקשה תכתבו לי מה שלומכם, אם אתם בריאים ומה אתם עושים.
אתם יכולים לכתוב לי פעם בשלושה חודשים מכתב אחד.
שימו לב לכל ההוראות, מותר לשלוח כסף.
אנדולקה, אני מאחל לך כל טוב ליום הולדתך.
גם לך זוזנקה אני מאחל כל טוב כבר היום כי לא אוכל לכתוב לכם בזמן.
תסלחו לי על הכתב הלא יפה כי בלי משקפיים זה לא מצליח יותר טוב.
אני מתאר לי שדאגתם לדבורים, חרשתם וזרעתם. אני מבקש לכתוב לי הכל באופן מפורט.
את החנות אל תסגרו!
אין לי יותר מה לכתוב.
אני מברך ומנשק אתכם, הבעל ואבא מקס.
דרישת שלום לכל החברים.
מקס נספה בשנת 1942, ככל הנראה מהרעלת דם כתוצאה מפצע ברגלו שלא טופל. רק שניים מבין עשרת אחיו ואחיותיו שרדו.
אסתר, אנדה וזוזנקה גורשו לגטו טרזין, ממנו שולחו באחד המשלוחים האחרונים לאושוויץ, שם נספו בתאי הגזים בפסח תש"ד, אפריל 1944.
לידה נישאה בארץ בשנת 1940 לנפתלי גולדשטיין ועברה להתגורר עמו בחפציבה. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, אולם גורלה של לידה המר לה שוב: לאחר חמש שנות נישואים נפטר נפתלי ולידה, בחורה בת 25 ואם לשלושה ילדים קטנים שאיבדה את כל משפחתה, נותרה שוב לבדה, ללא נפש קרובה לשאת אתה בעול הקיום ובצער הבדידות.
בשנת 2004 נסעו ילדיה של לידה לטיול שורשים בכפר הולדתה. אל הטיול התלוותה אסתריד, בת אחיו של מקס-אוסקר, אשר נישא בשנת 1940 לנוצריה בשם מריה והיגר לאנגליה. הקשר בין לידה לבין משפחת דודה התקיים לאורך השנים.
אסתריד נישאה לצ'כי בשם סלביק מאיזור קנז'דוב, כפר הולדתו של אביה, וחיה באיזור. בתיווכה סיירו בני המשפחה בעיירה הסמוכה סטרדצ'נדה בהדרכתו של ד"ר פייר, המתגורר בסמיכות לבית הקברות היהודי במקום. פאני אנדריסקובה, תושבת המקום, שמעה ממנו על ביקור צאצאי משפחת פלזנברג במקום. עד אז לא ידעה פאני שמישהו מבני המשפחה נותר בחיים. סוף סוף יכלה להשיב לבעליו חפץ ששמרה בביתה כל השנים. פאני יצרה קשר עם בני המשפחה וסיפרה שבביתה שמור מעיל שמסרה לה חברתה אנדה טרם גירושה לטרזין. שישים שנה לאחר הרצחה הועבר המעיל של אנדה לידי בני משפחתה בארץ. המשפחה מסרה את המעיל למשמרת ביד ושם.
