ביום הולדתה השישי של אלינה לנדאו, ילדת תפנוקים מטופחת ומאושרת, נפלו עליה השמים.
באותו יום, 7 בספטמבר 1939, הגיעו הכוחות הגרמניים לפאתי עיר הולדתה ורשה וקולות השמחה והחגיגה הוחרשו על ידי רעשי מטוסים ופצצות. ימים ספורים לאחר מכן היו בני משפחת לנדאו - ההורים משה-מייצ'יסלאב ופאניה וילדיהם אמיל בן ה-11 ואלינה בת ה-6 - לחלק מתנועת ההמונים שברחה מזרחה בעקבות כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית.
משפחת לנדאו השתייכה לחוגי האריסטוקרטיה היהודית בוורשה. אמה הייתה פסנתרנית ובמשפחה המורחבת היו לא מעט מוסיקאים ורופאים. הודות לעבודתו של האב משה-מייצ'יסלאב כעו"ד וכמנהל חשבונות בחברת גסטטנר בוורשה נהנתה המשפחה מרווחה כלכלית. אילנה זוכרת טיולים בחוצות ורשה עם האומנת שהתגוררה בביתם ושמרה עליה ועל אחיה. הילדים גודלו על ברכי התרבות הפולנית ואמיל חלם ללמוד ספרות פולנית באוניברסיטה. אילנה זוכרת מהבית את חג המולד. המשפחה ניהלה אורח חיים ליברלי-חילוני ולזהותה היהודית התוודעה אלינה רק בתקופת המלחמה.
בבעלות המשפחה הייתה מכונית – ביטוי למצבה הכלכלי הטוב. את מסעם מזרחה עם פרוץ המלחמה החלו בני המשפחה במכוניתם, אך בשלב מסוים נגמר הדלק ובני המשפחה המשיכו את דרכם ברגל. כך הושלם המעבר המהיר בו הפכו בני המשפחה המיוחסת לפליטים ככל היתר.
הם הגיעו לרובנו, עיר בצפון מערב אוקראינה, בגבול פולין-ברית המועצות. רובנו הייתה בשליטה סובייטית, ולפליטים הרבים שביקשו להיכנס לתחומה הוצב תנאי – קבלת האזרחות הסובייטית. משפחת לנדאו – משפחה פולנית פטריוטית - סירבה לקבל את האזרחות הסובייטית. בעקבות כך גויס משה-מייצ'יסלאב לצבא האדום ופאניה ושני ילדיה, יחד עם מאות פליטים נוספים ששמרו על אזרחותם הפולנית, הועלו על רכבת מסע והוגלו מזרחה. בתום מסע שארך כשלושה שבועות, בדוחק ובתת-תנאים, הובאו הפליטים למחנה העבודה אסינו בחבל טומסק בסיביר. תרשים ששרטט אמיל בזמן שהותם שם מספק מידע מפורט לגבי מבנה המחנה וצורת החיים בו. אילנה זוכרת מהשהות באסינו קור נוראי ורעב תמידי. דבר נוסף שהיא זוכרת הוא הפחד. המחנה היה מוקף ביער עבות והשמועות על דובים וזאבים שמסתובבים ביער ליוו את אילנה וחבריה כשהיו יוצאים ללקט גרגרי יער בניסיון להשקיט את הרעב הטורד.
במסגרת הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין פולין וברית המועצות שנחתם ב-30 ביולי 1941, ניתנה חנינה לכל האזרחים הפולנים שנכלאו במחנות בברית המועצות. הפליטים ששוחררו המשיכו ברובם את מסעם מזרחה – לאוזבקיסטן. כך הגיעו פאניה, אמיל ואלינה לסמרקנד. אלינה זוכרת תמונות של סטאלין בכל מקום ועמידה של שעות בתור לקבלת לחם. יום אחד חזר האב משה, שנשלח מהצבא לביתו לאחר שנדבק במגפת הטיפוס. האיחוד היה קצר מאד – לאחר מספר ימים בהם גסס בבקתת המשפחה, נפטר האב. פאניה, שחשה שאפסו סיכוייה לדאוג לילדיה ולהצילם מרעב, החליטה בייאושה, כמו הורים נוספים, למסור אותם לבית יתומים נוצרי. מנקודה זו ואילך שימש אמיל עבור אחותו הקטנה אלינה כתחליף לאבא ולאמא. נוכחותו נסכה בה ביטחון במוסד הזר. במקביל ללימוד התפילות הנוצריות, התוודעה שם אלינה לראשונה מפי אחיה לזהותה היהודית.
כעבור מספר חודשים הגיע לבית היתומים שליח מטעם עליית הנוער במטרה להוציא משם את הילדים היהודים. זאת בעקבות הסכם שנחתם ב-1942 בין ממשלת פולין הגולה לבין ממשלת ברית המועצות, במסגרתו הותרה העברתם של 24,000 חיילים ופליטים פולנים משטחי ברית המועצות אל טהרן שהייתה בשליטה בריטית. אמיל ואלינה היו בין כאלף הילדים היהודים שהוסעו ברכבת לטהרן. כשהגיעה לטהרן הייתה אלינה בת תשע. הילדים, שרובם הגיעו ללא הורים, שוכנו בבית יתומים שהוקם עבורם. מפי השליחים שהגיעו לשם, שמעו הילדים על ארץ ישראל, שבה תימצא להם מנוחה מכל נדודיהם. אלינה התקשתה להאמין בקיומו של מקום כזה, והסיפורים על ארץ ישראל נשמעו לה כסיפורי אגדה.
בינואר 1943, בתום כשבעה חודשים בטהרן, לאחר שהושגו רשיונות עלייה משלטונות המנדט בארץ ישראל, הפליגו הילדים ומלוויהם לקראצ'י שבהודו (היום בפקיסטן), משם לסואץ, וב-18 בפברואר 1943 הגיעו ברכבת לארץ. אמיל ואלינה, שהפכו בארץ לעמנואל ואילנה, הגיעו עם עוד עשרה מ'ילדי טהרן' לקבוצת גניגר בעמק יזרעאל.
כמתנה ליום הולדתה העשירי של אחותו העניק לה אמיל את המפה ששרטט, המתארת את מסלול נדודיהם מפולין ועד לארץ ישראל. בתחתית המפה הוסיף אמיל הקדשה:
7 בספטמבר 1933 - 1943
ליום ההולדת העשירי של אחותי האהובה,
ברכות של בריאות, שמחה והצלחה ולימודים טובים ובמיוחד התקדמות בעברית,
והחשוב ביותר - מפגש מהיר עם אימא.
אחיך האוהב אמיל.
גניגר 7.9.1943
בדיעבד התברר להם שאמם האהובה כבר לא הייתה בחיים ביום הולדתה העשירי של אלינה. היא נפטרה זמן קצר לפני כן מרעב ותשישות בסמרקנד, ב-14 באוגוסט 1943.
אמיל, שחלם בילדותו ללמוד באוניברסיטה הפולנית, החליט שבארץ חשוב יותר להיות חקלאי. הוא התקבל לביה"ס החקלאי כדורי. לאחר שסיים את לימודיו בכדורי בהצלחה, התגייס אמיל לפלמ"ח, והצטרף להכשרה של רמת יוחנן. את תפקידו כאחראי על אחותו מילא כעת באמצעות מכתבים, בהם הדריך והכווין אותה בבחירותיה השונות.
ב-17 במרס 1948 השתתף אמיל במארב בקרית מוצקין על שיירת נשק ערבי שיועד לחיפה. במהלך ההשתלטות על השיירה קפץ על אחת המשאיות העמוסות בנשק וניסה להתניע אותה כדי להוציאה מהמקום ולהעבירה לרשות כוחותינו. כדורים שנורו לעבר המשאית גרמו להתפוצצותה ולמותו של אמיל-עמנואל.
בטקס שנערך ב-17 ביולי 1949 הוענק לעמנואל לנדאו אות "גיבור ישראל" יחד עם 11 גיבורי ישראל נוספים במלחמת העצמאות. את האות קיבלה בשמו אילנה, שהתייתמה באותו הקרב בשלישית.
אילנה נישאה לאמן חנניה קרניאל ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים. בתפקידה כעובדת סוציאלית הקדישה אילנה את חייה למתן מענה לילדים במצוקה, מתוך רצון להשתמש בניסיון העבר הקשה שלה כילדה לטובת דור העתיד.
במסגרת הפרוייקט 'לאסוף את השברים' מסרה אילנה ליד ושם את התרשים של מחנה אסינו ששרטט אחיה וכן את מפת הנדודים שהעניק לה כמתנה ליום הולדתה לאחר הגעתם לארץ.
