26 בפברואר 1943
אני חושב הרבה על ההורים האהובים ומתגעגע למחוזות ילדותי.
אני לא יודע מה קרה לאמא. היא לא כותבת לי. אני כועס עליה. ... אני חושב כל הזמן על הוריי ואחיי ומתגעגע להיות איתם. ... אני מבקש ממך לחגוג את יום הולדתך הכי טוב שאת יכולה. ואם את יכולה, אני מבקש שתשלחי לי תמונה של אמא או של אבא.
מהאחיין האוהב אותך, זיגמונד
ממכתבו של שמואל (זיגמונד) קאופמן לדודתו בפברואר 1943
שמואל נולד בשנת 1929 בעיירה באיירטל (Baiertal) שבחבל באדן שבגרמניה, הצעיר מבין שלושת בניהם של רוזה וסזאר קאופמן. הוא למד בבית הספר היסודי בעיירה ויסלוך הסמוכה לבאיירטל. בשנת 1938, עם הרחקת הילדים היהודים מבתי הספר בגרמניה נאלץ שמואל לעבור לבית ספר יהודי בהיידלברג הרחוקה. שני אחיו הצליחו לצאת מגרמניה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה: ברטולד, הבכור, שהיה כבן 17, נשלח לאנגליה במסגרת ה"קינדרטרנספורט" ויוסף (זפל) בן ה-15 הצליח להגר לדנמרק ומשם עלה לארץ ישראל.
באוקטובר 1940 גורשו יהודי באיירטל למחנה הריכוז גירס (Gurs) בדרום צרפת. בין המגורשים היו בני משפחת קאופמן: שמואל והוריו, דודתו של שמואל טקלה (אחות האב) ודודו יוזף (אחי האב), אשתו הנשן (חנה) ובנם ברנד. בגירס הוחזקו הגברים בנפרד מהנשים והילדים. בני המשפחה הצליחו לשמור על קשר באמצעות פתקים ומכתבים. ההורים אף קיבלו מכתב מבנם יוסף (זפל), בו בישר להם כי הצליח להגיע לארץ ישראל וצרף מספר תמונות שלו.
ב-24 באפריל 1941 כתב סזאר לגברת אקרמן, שהיתה עם בנו יוסף בדנמרק והכירה את המשפחה שאירחה את יוסף בדנמרק:
ביום שישי, שביעי של פסח, קיבלנו את המכתב עם התוכן הנהדר וארבע התמונות. בעיניים דומעות קראנו בו והתבוננו בתמונות כל היום.
את לא יכולה לדמיין איזו שמחה זה גרם לנו. מכיוון שאנחנו בתקופה קשה ואנו סובלים מאוד, שמחנו ואנו מודים לה' שבננו יוסף הצליח להגיע מדנמרק למטרה שלו.
אנו מודים לך מאוד על תשומת הלב. אלוהים ישלם לך... יוסף נראה טוב בתמונה.
ביוני 1941, לאחר כשמונה חודשי מאסר בגירס, נשלחו שמואל והוריו, דודיו יוזף והנשן ובן דודו ברנד למחנה ריווסאלט (Rivesaltes) ליד העיר פרפיניאן בצרפת. טקלה, אחות האב, הושארה במחנה גירס. גם בריווסאלט היו צריפי מגורים נפרדים לגברים ולנשים. שמואל וברנד נשלחו לצריפי הגברים עם סזאר ויוזף.
בפברואר 1942 (שבט תש"ב) מלאו לשמואל 13 שנים. למרות היותם כלואים במחנה ולמרות תנאי החיים הקשים הצליחו הוריו ודודיו של שמואל לציין את בר המצווה שלו באופן סמלי, והוא אף עלה לתורה. בדיעבד הסתבר שהיו אלה הרגעים האחרונים של שמואל עם הוריו. זמן קצר לאחר מכן הועברו שמואל ובן דודו ברנד על ידי ארגון אוז"ה (OSE) למקום מסתור בטירת מונטנטן, טירה עתיקה ליד לימוז' שהיתה מוסתרת בהיותה מוקפת יער.
ממכתבו של ברנד להוריו מטירת מונטנטן:
27 באפריל 1942, מונטנטן
הורים יקרים,
אני מקווה שאתם בריאים, מה שאני יכול להגיד על עצמי.
לא קיבלנו מכם שום מכתב. [...] אני מברך אותך אבא יקר ואת סזאר ומקווה מאוד שהמכתב יגיע.
הורים יקרים, תיקנו לנו את הנעליים בלי כסף, ולא שילמתי על הנעליים לסנדלרייה.
בזמן שאין בית ספר אנחנו משחקים.
[...] את עדיין מכינה מרק אפונה מהשאריות שנשארות במטבח בסוף היום?
קיבלתי עיפרון חדש. אני לא שוכח להתפלל. אני מתפלל כל הזמן.
בשבת הלכנו לבית הכנסת שבטירה. בזמן ארוחת שבת היה לנו "עונג שבת". יש שלושה אנשים שמשחקים איתנו ואיך הזמן רץ...
היום בבוקר אכלנו לחם עם חמאה וקפה. בצהריים אנחנו אוכלים מרק ירקות, תפוח אדמה גדול ולפעמים גם בשר. כל שבוע יש תורנות מטבח. אני לא אוהב את זה כל כך. יש לנו משעה 8 בבוקר ועד 2 וחצי בצהריים בית ספר ואחר כך ארוחת צהריים.
אני מסיים להיום כי אני מוכרח עכשיו ללכת להתפלל.
בנשיקות, ברנד
בהמשך הוסיף שמואל דברים להוריו:
מהמכתב שקיבלתי מדודה טקלה הבנתי שתכתבו לי בשבוע הבא.
אני מקווה שאתם בריאים. מה שאני יכול להגיד על עצמי.
ביום שני שעבר קיבלתי את המכתב מדודה טקלה ואני מקווה שהיום או ביום שישי אקבל חדשות מכם.
ברנד ואני במצב טוב מאוד. יש לנו אוכל טוב ואני משחק בזמני החופשי כדורגל ומשחקים אחרים.
אני קם כל בוקר בשעה 6 וחצי בבוקר כדי להניח תפילין ותמיד יש לנו מניין. ...
אבא יקר ודוד יוזף, אני מברך אתכם שוב ליום הולדתכם.
בהנחה שהמכתב יגיע. אני צריך כסף כדי לשלוח את המכתב. כשתכתבו לי, בבקשה שימו כסף במכתב. ...
תאחלו לדודה טקלה את כל הטוב. שמחתי מאוד עם המכתב שלה ולקחתי את מילותיה ללב.
להיום הרבה נשיקות וחיבוקים
מהבן האוהב שלכם זיגמונד
באותה שנה הועברו הוריו של שמואל ממחנה ריווסאלט למחנה המעבר דראנסי. במכתב האחרון שהתקבל מהם, כתבו רוזה וסזאר לטקלה:
אנחנו רוצים לכתוב לך כמה מילים לפני שבת. אנו מקווים שאת בריאה. גם אצלנו התרגלנו למצב הקשה. כל הזמן יש משהו חדש שמכניס אותנו להיסטריה. שולחים אנשים ל"שם".
ביום שני יפתחו פה מטבח אז יש לנו תקווה שלא ישלחו אותנו כל כך מהר. אנחנו צריכים לסמוך על אלוהים.
מאחלים לך כל טוב ובריאות, סזאר ורוזה קאופמן
סזאר הוסיף על דבריה של אשתו:
לפני הכל אני מבקש סליחה על ההתנהגות אך זה היה ללא כוונה אלא מהמצב המתוח שבו היינו.
אני מבקש שאנחנו נהיה בקשר ואת צריכה לרקום את הקשר עם הילדים.
תודה רבה על הכל. אנחנו מקווים שתהיי בריאה.
כל טוב אם לא נתראה יותר,
מאחיך הנאמן, סזאר
המכתב נכתב כנראה ביוני 1942. ב-14 באוגוסט 1942 נשלחו סזאר ורוזה מדראנסי לאושוויץ, שם נרצחו.
ב-22 בנובמבר 1942 הועברו שמואל, ברנד ושלושה ילדים נוספים למקום מסתור בעיירה מואסאק (Moissac) שליד לימוז'.
מואסאק, 26 בפברואר 1943
דודה טקלה היקרה,
... אני שמח לשמוע שאת בריאה. גם אני בריא. עכשיו לנושא העיקרי: אני רוצה לאחל לך מזל טוב ליום הולדתך ה-63. אני מאחל לך חופש בשמי ובשם ההורים וכל המשפחה.
... אני חושב הרבה על ההורים האהובים ומתגעגע למחוזות ילדותי.
אני לא יודע מה קרה לאמא. היא לא כותבת לי. אני כועס עליה. ... אני חושב כל הזמן על הוריי ואחיי ומתגעגע להיות איתם. אני מקווה שלא יעבירו אותך למחנה אחר מכיוון שאני רוצה לבקר אותך יום אחד. קיבלנו כדורגל שמישהו הכין לבד מעור. אנחנו משחקים ונהנים איתו.
לא קיבלתי דואר הרבה זמן...
אני מבקש ממך לחגוג את יום הולדתך הכי טוב שאת יכולה. ואם את יכולה, אני מבקש שתשלחי לי תמונה של אמא או של אבא.
מהאחיין האוהב אותך, זיגמונד
בתחילת אפריל 1943 הועברו שמואל (זיגמונד) וברנד לשאטו מנואר, מקום מסתור בכפר סנט אטיאן דה קרוסי שליד גרנובל. שני הנערים המשיכו לכתוב מכתבים לדודתם, לשלוח לה חבילות ולשאול על הוריהם, שכבר לא היו בחיים.
9.7.1943, מנואר
דודה טקלה היקרה,
אני מתנצל שלא כתבתי לך יותר משבוע. יש לי בר-מצווה ב-4 בספטמבר, בשבת "כי תצא". פרשה שישית ושביעית. אני יכול לשיר קצת.
אנחנו שולחים לך היום סוכר, לחם, חתיכת סבון ואבקה לכביסה.
... הרבה חיבוקים ונשיקות, ברנד
שבת שלום
שאטו-מנואר, 9.7
דודה טקלה היקרה!!
השבוע קיבלתי שתי גלויות ששימחו אותי. הבריאות שלי דומה למצב שלך. אני מקווה שקיבלת את החבילה האחרונה ששלחתי. מחר אשלח חבילה נוספת שבתוכה תהיינה 14 חתיכות לחם, 20 חתיכות סוכר והשאר אני לא יודע מה להכניס. אני לומד כל הזמן ויש לי הרבה עבודה. התמונות שאכניס לחבילה צולמו לפני הבית שלנו. החולצה של ברנד לא מתאימה לו ולכן בתמונה הוא נראה קצת מצחיק.
זה הזמן ללכת לישון.
אני מתגעגע אליך ושולח לך נשיקות,
זיגמונד
אנשי אוז"ה הנפיקו לשני הנערים תעודות זיהוי צרפתיות והם הועברו ברכבת עם שלושה נערים נוספים לאקסלברג הסמוכה לגבול בין צרפת לשוויץ. חבר המחתרת הצרפתית המתין להם שם והעבירם אל מעבר לגבול. במשך כל התקופה בה שהו במקומות המסתור פרש שמואל חסותו על בן דודו ברנד, הצעיר ממנו.
לאחר שחצו את הגבול לשוויץ נלקחו השניים למחנה הסגר. באוקטובר 1944 נשלחו למוסד יהודי ליד לוזאן (Lousanne). עם סיום המלחמה קיבלו ממנהל המוסד את הידיעה המרה כי הוריהם לא שרדו. שמואל וברנד עלו יחד לארץ ישראל בשנת 1946. שמואל נישא לרחל לבית אלטובסקי ונולדו להם שלושה ילדים. שמואל נפטר בגיל 42.
המכתבים והתצלומים שמסר ליד ושם בנו של שמואל, רוני קאופמן, חושפים את נקודת מבטם של שני הנערים, שמואל ובן דודו, שגורשו מביתם ומעיר הולדתם, נכלאו במחנות ומשם הוברחו למקומות מסתור בעודם נאלצים להיפרד מהוריהם, ממשפחתם ומכל מי שהכירו. הם מבטאים את געגועיהם ואת חוסר הוודאות אליה נקלעו, ומתארים את חיי היומיום במקומות המסתור, את עיסוקיהם ואת העובדה שמחשבותיהם היו נתונות כל העת לגורל הוריהם, לכמיהה לשמוע מהם ולהתאחד עמם ולמילוי בקשתם: הקפדה על שמירת המסורת המשפחתית והדתית ועל המורשת היהודית.
נכדתו של שמואל, שיר קאופמן, ערכה תחקיר אודות קורותיהם של סבהּ ושל בני משפחתו בתקופת השואה, בהסתמך על מכתבים אלה, על התצלומים ועל מסמכים ועדויות מארכיונים שונים. סיפור פרי תחקירה פורסם בספר "אח גדול" (ידיעות ספרים, 2010).
