מתוך הקדשה של לורה בנדר-מיינצר למשפחתה בספר הזיכרונות שכתבה
"הורי נספו, את ארץ מולדתי עזבתי בגלל המלחמה, מארץ המקלט גורשתי ונלקחתי למחנות. לאחר המלחמה עזבתי את אירופה ועליתי לארץ, להתחיל הכל מחדש.
מה שנשאר לי, כמזכרת מחיי שלפני המלחמה ומבית הוריי, היו חפצים. חפצים שלרבים מהם היה גם סיפור. וזו אולי הסיבה שכל כך נקשרתי אל אותם חפצים והחשבתי אותם."
מתוך ספר הזיכרונות שכתבה לורה בנדר-מיינצר.
לורה בנדר, בתם של רודולף וגרטרוד לבית כהן, נולדה בברלין בשנת 1924. בשנת 1935, עם התגברות גילויי האנטישמיות בגרמניה, החליטו הוריה לעזוב את גרמניה. הם בדקו כיווני הגירה שונים, ביניהם עלייה לארץ ישראל, ובשנת 1937 עברה המשפחה להתגורר בהולנד. לורה עזבה את גרמניה ביום בו מלאו לה 13 שנים.
במאי 1940 פלשו הגרמנים להולנד וכשלושה חודשים לאחר מכן החלו ליישם בה את מדיניותם האנטי-יהודית. ב-2 בדצמבר 1942 נלקחו הוריה של לורה מביתם באישון לילה והיא נאלצה להיפרד מהם בחטף. הם גורשו למחנה המעבר וסטרבורק.
כחודשיים לאחר מכן, בסוף ינואר 1943, גורשה לורה למחנה העבודה והמעבר ווכט (Vught) בהולנד, שם פגשה לאחר זמן מה את חברתה לורה צוקרברג, אותה הכירה כשהיתה חברה בתנועת "מכבי הצעיר" באמסטרדם.
במשך מספר חודשים הצליחה לורה לשמור על קשר מכתבים עם משפחתה ולקבל מכתבים מהוריה. המכתב האחרון שקיבלה מהוריה נכתב ב-17 במאי 1943:
"עוד לא קיבלנו את תשובתך על מכתבנו מ-3.5.43 [...] שמענו עלייך מדודה אדית ואחרים [...] אצלנו שום דבר לא השתנה [...] אירמה 'נעלמה'."
אחד עשר ימים לאחר מכן נשלחו הוריה של לורה מווסטרבורק למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו.
ב-17 ביוני 1943 כתבה לה דודתה:
"את רוצה לדעת מה השתנה מאז 15 במאי 1943... בינתיים ההורים שלך כבר נסעו, מה שכנראה כבר שמעת עליו."
ביוני 1944, לאחר כשנה וחצי במחנה ווכט, גורשה לורה לאושוויץ ברכבת משא. שם עברה תהליך של רישום במחנה ועל זרועה קועקע מספר. לאחר חמישה ימים באושוויץ נשלחה לורה למחנה שהוקם סמוך לעיר רייכנבאך (Reichenbach) בגרמניה, שם עבדה בבית חרושת של חברת טלפונקן. שם הכינה צמיד מחוליות עשויות חוטי אלומיניום, הצמידה אליו את הדסקית עם מספר האסיר שקיבלה במחנה ואף הוסיפה תליון עליו חרטה את מספר האסיר שקיבלה במחנה ווכט. לצמיד צירפה תליון בצורת עלי תלתן, סימן למזל.
בהמשך הועברה קבוצת האסירות שעבדו בבית החרושת למחנה בעיר לנגנבילאו (Langenbilau). מחנה זה היה רחוק מבית החרושת והן אולצו לצעוד אל בית החרושת ובחזרה במשך שעה בכל יום. בפברואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום לאזור, הוצעדו האסירות, ולורה ביניהן, במשך ארבעה ימים ושוכנו במחנה בצ'כיה. עד שחרורה במאי 1945 הועברה לורה ממחנה למחנה. במשך כשנתיים, מאז נלקחה מביתה באמסטרדם, היתה לורה אסירה בתשעה מחנות שונים.
לאחר המלחמה חזרה לורה לאמסטרדם והתגוררה במשך זמן מה אצל בן דודה. באחד הימים הופתעה והתרגשה למצוא באחד הארונות בביתו שקית בד קטנה, מעוטרת ברקמה. היתה זו שקית הבד שתפרה והכינה כשהיתה ילדה כבת שבע, עוד כשגרה עם הוריה בברלין. בתוך השקית מצאה לורה את החנוכייה שקיבלה מהוריה כשהיתה בת חמש וששימשה את המשפחה עד חג החנוכה האחרון שחגגו יחדיו כמשפחה, בשנת 1941 באמסטרדם. הסתבר כי בטרם גורשו, מסרו הוריה של לורה למשמרת בידי קרובי משפחה את החנוכייה כשהיא נתונה בתוך שקית הבד וכן חפצים נוספים.
במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" מסרה לורה מספר חפצים למשמרת ביד ושם, ביניהם תיק הבד שתפרה ורקמה בילדותה, הצמיד שהכינה ועליו תליון התלתן ומספרי האסיר, סיכת נחושת שהכינה עבורה חברתה לורה צוקרברג במחנה רייכנבאך ואחד עשר מכתבים שכתבה לורה כשהיתה אסירה במחנה ווכט להוריה שהיו כלואים במחנה וסטרבורק. קרובי משפחתה שמרו על מכתבים אלה והחזירו לה אותם לאחר המלחמה.
