וזה היה לפני
שנה שתיים עשרי
אז היינו חמישה
אב ואם וגם שלושה
ילדים שמהם שניים
דרך הולנד, צרפת ומצרים
עלו אל ארץ אבותינו
להכין שם את עתידנו
כי גם שלושתינו הנשארים
מהר לעלות אנחנו רוצים
את בת המצווה של יהודית נוסבאום חגגו לה הוריה מרתה ויצחק-יוליוס נוסבאום במחנה המעבר וסטרבורק בהולנד בשנת 1943.
השיר שכתב האב יוליוס, בעברית במקור, לבת המצווה של בתו, מספר את סיפורה של משפחת נוסבאום, ששניים מילדיה עלו לארץ לפני המלחמה. התקווה להתאחד איתם בארץ ישראל היא שנתנה כוח לנותרים - ההורים ובת הזקונים - בשנות המלחמה הקשות.
שנות ילדותם של חנה, יחיאל ויהודית נוסבאום עברו עליהם בעיר מגדבורג בגרמניה, אך מערש ילדותם טיפחו בקרבם הוריהם את חלום העלייה לארץ ישראל. האב יוליוס למד בכוחות עצמו עברית ולימד את בני משפחתו. ההורים חיכו לקבל סרטיפיקט (אישור עליה) לארץ, אולם המסמך המיוחל בושש להגיע, וכך התממש חלומם רק לאחר שנים מסויטות של נדודים וכליאה במחנות.
בנובמבר 1938, בעקבות "ליל הבדולח", נשלח האב יוליוס למחנה הריכוז בוכנוולד. שחרורו מהמחנה הותנה בעזיבתו את גרמניה בתוך שלושה שבועות. באמצעות אשרת מעבר שהשיגה עבורם אחותה של מרתה, שהתגוררה בהולנד, עברו בני המשפחה להולנד.
חנה זוכרת את תחושת הרווחה וההקלה בעקבות היציאה מגרמניה ואת האכזבה הקשה לנוכח האופן בו נהגו בהם הרשויות ההולנדיות עם הגעתם להולנד. הם נשלחו למחנה הסגר לפליטים סמוך לרוטרדם ומשם - למלון שהוקצה אף הוא לפליטים. כעבור שנה הועברו משם ההורים ובתם הצעירה יהודית למחנה וסטרבורק, שהיה אז בשלבי הקמתו. המחנה הוקם ע"י ממשלת הולנד במטרה לשכן בו פליטים יהודים שנכנסו למדינה באופן לא חוקי.
כשלושה חודשים לאחר הגעתם להולנד נפרדה חנה, הבת הגדולה, ממשפחתה ועלתה לארץ במסגרת עליית הנוער. בשנת 1939 חגגה המשפחה בהולנד, בהרכב משפחתי חסר, את בר המצווה של הבן האמצעי יחיאל. לאחר בר המצווה שלחו אותו ההורים להכשרה חקלאית של עליית הנוער. במרס 1940 נפרד גם יחיאל מהוריו ומאחותו הצעירה ועלה לארץ עם קבוצה של "המכבי הצעיר".
ההורים ביקשו לעלות לארץ עם בתם הצעירה. הנס בייט, ידיד המשפחה, עבד באותן שנים בהנהלת עליית הנוער, אולם מאמציו לסדר עבורם סרטיפיקט עלו בתוהו.
הקשר בין ההורים ויהודית במחנה וסטרבורק לבין חנה ויחיאל בארץ ישראל נשמר באמצעות מכתבים.
אפריל 1940
חנה חביבה,
שוב אנחנו ממטינים (כך במקור) זה ימים רבים את מכתבך...
חגונו את הלילות של סדר, ליל ראשון בצריף שלנו, ובשני סידרתי בצריף שבו יושבים רק אנשים בלי נשים. כולם שמחו מאד מאד על הסדר היפה שנתתי להם...
בברכת חג שלום, אביך.
חנה חביבה, היום אני כותבת שוב בעברית. אני קיבלתי כינור יפה ואני לומדת לנגן... עוד שלום ונשיקות רבות.
אחותך יהודית
במאי 1940 כבשה גרמניה את הולנד. הקשר בין ההורים לבין ילדיהם בארץ ישראל נשמר דרך דודתם שהייתה נשואה לאזרח שווייצרי ועברה לשוויץ בזמן המלחמה.
בסוף 1941 הסב הממשל הגרמני את מחנה וסטרבורק לתחנת מעבר ליהודים המגורשים למזרח. המחנה הוקף בגדרות תיל והוקמו בו 24 צריפי עץ גדולים. מפברואר 1943 יצאו מהמחנה מדי יום שלישי טרנספורטים למזרח.
לנוכח האימה שאפפה את החיים במחנה, עשו יושבי המחנה כל שביכולתם כדי לשמור על שגרה יחסית. יהודית השתייכה למעין "תנועת נוער" שפעלה במחנה. במפגשי התנועה הרבו לדבר על ארץ ישראל, משאת נפשם של רוב המשתתפים.
בספר שהעניקו ליהודית הוריה לרגל בת המצווה, כתבו לה חבריה מהמחנה זיכרונות והקדשות, חלקם בעברית.
לשנה הבאה בירושלים
בעזרת ה' אשר ישמרך
ואחיך ואחותיך ואת עם הורותיך
נבנה את ארצנו בשמחה ובחיים
... במחנה וועסטערבורק, ח' אייר תש"ג
[13 במאי 1943]
ההורים כתבו לחנה לארץ ישראל בבקשה שתמשיך לפעול להשגת סרטיפיקט עבורם. חנה הצליחה להשיג להם סרטיפיקט והודות לכך, במקום להישלח לאושוויץ נשלחו יוליוס, מרתה ויהודית בפברואר 1944 לברגן-בלזן, ל"מחנה הכוכבים", בו שוכנו אסירים יהודים, מרביתם מהולנד, שהוגדרו כמיועדים לחילופים עם עצורים גרמנים.
...היום יום שמחתנו, כי היום יום הולדתה
היום תהיה בתנו בת שלוש עשרה שנה
את יום הולדתה ה-13 של יהודית חגגו לה הוריה במחנה ברגן-בלזן. מילות שיר הברכה שכתב לה אביה ליום ההולדת אינן מסגירות את מציאות חייהם במחנה – רעב כבד, כינים שורצות בכל, מוות בכל עבר. הזיכרונות הקשים מאותם ימים רעים לא הרפו מיהודית עד יומה האחרון.
אחרי חודשים מספר
כמעט חמישה עשר
הילדה חלתה
במחלה קשה
ודווקא בזמן הזה
הריקו את המחנה
הביאו את החולה
במכונית משא פתוחה
אל עגלת רכבת
והייתה שוכבת
במשך שבועיים
בין מוות וחיים
מתוך שיר שכתב יוליוס ליהודית ליום הולדתה ה-15, לאחר השחרור.
ב-9 באפריל 1945, חמישה ימים לפני שחרור המחנה, הועלו מרתה, יוליוס ויהודית על רכבת שהסיעה 2,500 אסירים יהודים, מרביתם יוצאי הולנד, לכיוון מחנה טרזין. הרכבת, שנודעה לימים בתור "הרכבת האבודה", נסעה שבועיים בדרכים בניסיון להגיע לטרזין. היא נקלעה לחילופי אש בין הכוחות הגרמניים לבין הצבא האדום ולבסוף נעצרה ליד העיירה טרביץ (Troebitz) שבמזרח גרמניה ושוחררה על ידי כוחות הצבא האדום ב-23 באפריל 1945. במהלך מסעה של הרכבת לא קיבלו האסירים מזון או שתיה. חלקם גססו מטיפוס ומתת תזונה, חלקם מתו בקרונות הרכבת וחלקם - בימים שלאחר שחרור הרכבת בטרביץ. משפחת נוסבאום שרדה גם את נסיעת האימים הזו.
לאחר השחרור חזרו ההורים ובתם להולנד. את יום הולדתה החמישה-עשר של יהודית חגגו בביתם בהולנד:
...והיום הוא היום
שהגיעה בשלום
ליום הולדתה
החמישה עשר עד מאה שנה
אחרי שבע שנים
של צרות ונדודים
ממקום זה אל מקום זה
ממחנה אל מחנה
ובכל זאת לא אבדה התקווה
תקוותה הנושנה
לעלות בקרוב לארץ
ולעבוד שם במרץ...
בשנת 1948 התקיימה "התקווה הנושנה" של בני משפחת נוסבאום. מרתה, יוליוס ויהודית עלו לארץ והתאחדו עם חנה ויחיאל.
בארץ נישאה יהודית למיכאל מוסברג ולהם נולדו שלושה ילדים.
שנים לאחר פטירתה של יהודית מסרו אחותה חנה ובעלה מיכאל ליד ושם את ספר הזיכרונות והמכתבים מתקופת המלחמה וזיכרונות מימי המלחמה שכתבה יהודית בהולנד לאחר השחרור.
