הזיכרון הראשון של דבורה הוא זיכרון של עצמה עומדת ובוכה לבדה בלילה בגינה של בית זר, שם השאירה אותה אמה לפני שנעלמה. דבורה הייתה אז כבת שנתיים וחצי. על מה שקדם לכך למדה דבורה מפי אמה:
דבורה רוזנצווייג לבית וינוקור נולדה בשנת 1941 בווידזה (Widze) שבליטא לשמואל ובילה, אחות צעירה לשלמה. בפברואר 1942 רוכזו עם יתר יהודי וידזה בגטו, משם הועברו בדצמבר 1942 לגטו שוויינציאני ובאפריל 1943 הועברו לגטו וילנה. בספטמבר 1943, עם חיסול גטו וילנה, גורשו בני המשפחה לפונאר. על סף הבור שכנעה בלה את בעלה לברוח. ההורים ברחו כשהם נושאים את ילדיהם בידיהם והחלו לרוץ לכיוון היער. האב והאח נפלו והאם המשיכה לרוץ עד שנפלה ליד עץ. בעץ פגע כדור. ככל הנראה הגרמנים הסיקו שבלה נפגעה, כיוון שהפסיקו לירות. האם נותרה שכובה על בתה התינוקת במשך שעות, ואז החלה להסתובב ביער. לאחר כמה ימים הגיעה לגטו אחר. גם משם שולחו יהודים למותם ביער הסמוך. באקציה שקדמה לכך הצליחה האם להסתתר עם בתה תחת ערמת עלי שלכת. שוב התחילו לנדוד ביערות. כעת לא היה לה אפילו גטו לשוב אליו. איך מסתתרים עם ילדה קטנה? האם מספרת שאנשים שפגשה אמרו לה: "תעזבי אותה, מה את סוחבת תינוקת? תצילי את עצמך!" היו אנשים שהרצון לחיות גרם להם לעזוב את ילדיהם. האם ובתה הסתובבו ביער, בשלג, קפואות מקור, רעבות ומלאות כינים. מדי פעם דפקה בלה על דלת בית בתקווה לקבל משהו לאכול. לעיתים מצאה בשלג פירות קפואים. בלילות התגנבה לאסמים ולרפתות ושם ישנו.
בשלב כלשהו נתפסו השתיים על ידי ליטאים. הן הובאו למפקדה, שם סגרו אותן עד להוצאתן המתוכננת להורג למחרת. שוב הצליחה האם בתושייתה הרבה לברוח. בשלב זה האם הייתה מיואשת וחסרת כוחות והחליטה שהיא רוצה למות, אולם מה תעשה עם בתה התינוקת? היא החליטה למצוא מקום מסתור עבורה. בלילות, באסמים בהם ישנו, הייתה מלמדת את דבורה פולנית כדי שזהותה היהודית לא תיחשף. בלה חזרה לווידזה והביאה את דבורה לאנה טרבסובה (Trabszowa), נוצריה שהכירה לפני המלחמה. היא ביקשה מטרבסובה שתציל את התינוקת. טרבסובה חששה לחייה וסירבה לקבל את התינוקת. תחנוניה של האם לא הועילו. בלילה יצאה והשאירה את בתה ממררת בבכי בגינה. לאחר זמן מה יצאה טרבסובה לגינה ולקחה את דבורה התינוקת לביתה. האם, שתכננה לתלות את עצמה, ויתרה על הרעיון מחשש לעתידה של בתה, שלא נותר לה אדם בעולם זולתה.
למחרת בבוקר לקחה טרבסובה את דבורה למפקדה של ליטאים ואמרה להם שמצאה ילדה. דבורה הייתה ילדה בהירה והליטאים השתכנעו שהיא לא יהודיה. טרבסובה קיבלה אישור להחזיק בה ואף זכתה לתמיכה כלכלית לצורך הטיפול בה.
דבורה אהבה לשחק עם החיות בחווה ואכלה שם היטב. לעיתים הייתה יוצאת לעבוד עם בני המשפחה בשדה ולפעמים היו יוצאים בלעדיה ומשאירים אותה ימים שלמים סגורה לבדה בבית. היא אהבה מאד ללכת לכנסייה וחלמה על היום בו תעבור את טקס הקונפירמציה.
במשך כל אותו הזמן הסתתרה אמה אצל לולה מטצקו (Matecko) שחלקה אתה במסירות את מעט האוכל שהיה ברשותה ואף ביקרה עבורה מדי פעם בסתר במקום בו הייתה דבורה והביאה לה ידיעות עליה.
בתום המלחמה התלבטה האם אם נכון להשיב את בתה לחיק היהדות לאחר כל מה שקרה לה במלחמה, אך החליטה שהיא אינה יכולה לוותר על דבורה, שנותרה השריד היחיד למשפחה ענפה. בינתיים נקשרה אנה טרבסובה מאד לדבורה וחששה שזו תילקח ממנה. לקראת סיום המלחמה ביקשה טרבסובה מהכומר המקומי להטביל את דבורה לנצרות, אך הכומר סירב ואמר שרק אם לא יבואו לקחת את דבורה לאחר המלחמה, יטביל אותה.
כשבאה בלה לקחת את בתה, אמרה לה אנה: "שישה מליון יהודים היטלר הרג, ורק את היית צריכה להישאר בחיים?" היא טענה שהיא זו שגידלה את דנקה (דבורה) ולכן דנקה היא בתה והיא לא מוסרת אותה. דנקה רצה לחדרה והביאה צלב קטן והטיחה בפניה: "את רואה מה היהודים שלך עשו לישו שלנו?" היא חשה פחד וסלידה כלפי אמה, "כאילו השמים נפלו עלי", וסירבה ללכת עם אמה. האם לא ויתרה ונשארה בווידזה במשך שנה, תוך ניסיונות להתחבב על בתה. לבסוף הבינה דבורה שאין לה ברירה, הצטרפה לאמה והשתיים נסעו לביאליסטוק.
לבלה נודע שטייבלה וולוביץ, בת של קרוב משפחתה, הוסתרה אצל נוצרים בגיל שלושה חודשים וניצלה. הוריה נרצחו. בלה הצליחה לאתר את הילדה, שהייתה במצב של הזנחה קשה. שוב נאלצה לנהל מאבק עם הילדה ועם המסתירים כדי לקחת אותה. טייבלה עלתה לישראל באמצעות עליית הנוער, לבקשת קרובי משפחה בישראל.
מביאליסטוק עברו דבורה ואמה ללודז'. בלה נישאה בשנית לניצול שואה שאיבד אישה ושלושה ילדים. בגיל 45 גילתה שהיא בהריון והחליטה ללדת למרות חששותיה, כדי שלבתה תהיה נפש קרובה בעולם. בשנת 1950 נולדה מרים וב-1957 עלתה המשפחה לישראל.
בין התמונות שמסרה דבורה מצויות תמונה של הוריה, שמואל ובלה, תמונה של אביה שמואל עם אחיה שלמה, תמונה שלה כילדה במסתור ותמונה של המצילה אנה טרבסובה.
