"אספר לכם מה היה סוף החיים של קרובינו"

משה (מישה) שפירא נולד בשנת 1913 בסקלוניה, בסרביה, השלישי מבין חמשת ילדיהם של רחל ויצחק שפירא.

יקרים שלי - דודה ליזה ודוד משה.

אתמול קיבלתי גלויה ממישה, היום קיבלתי מכם. כפי שאתם רואים, אני ממהרת לענות לכם. אספר לכם מה היה סוף החיים של קרובינו... הגיעה משאית ברזל סגורה, ציוו על כולם להתפשט ולהיכנס לתוך המשאית. אבל האנשים התנגדו וסירבו להיכנס למשאית. אז הפוליצאים קראו לגרמנים לעזור, והם התחילו להכות את האנשים בפרגולים קלועים ולהכניס אותם בכוח לתוך המשאית. השאירו רק שישה גברים בחוץ כדי שהם יוכלו לקבור את כולם.

כשהכניסו את האנשים לתוך משאית הברזל, תחילה הם צעקו אך כאשר סגרו את הדלתות כל הקולות דממו בהדרגה. הם נלקחו 2 ק"מ מהכפר ונזרקו שם כמו כלבים לבור אחד, זה על זה.  את כל זה סיפרו לי אנשים ואני לא האמנתי, וחיכיתי להם בתקווה שאולי אראה אותם או אשמע משהו עליהם. אבל עבר זמן רב, ולא שמעתי כלום.

עם שחרור האזור על ידי הצבא האדום הוצאו גופות הנרצחים מהבור והובאו לקבורה. נורה זיהתה את קרוביה בין הגופות והתקווה הקלושה שליוותה אותה התנפצה.

18 באוקטובר 1943 ב-11 בבוקר - בדיוק שנה מאז הסוף הטראגי של יקירינו. ביום העצוב הזה אלך אל הקבר שלהם. עכשיו, כשהתרגלתי כבר לעובדה שהם אינם בחיים, אני לא שופכת כל כך הרבה דמעות. אך לפני כן, בכל מקום שאליו הלכתי ולא משנה מה עשיתי, תמיד הייתי רואה אותם שוכבים בבור הנוראי ההוא, והדמעות לא היו מתייבשות בעיניי.

אני מסיימת לכתוב. להתראות, מנשקת אתכם חזק.

שלכם, נורה.

נורה הייתה בת 16 בעת שכתבה את המכתב לקרוביה ברוסיה. היא עצמה נלקחה לעבודה וכך ניצלה, היחידה מבין בני משפחתה. לאחר המלחמה אבד לאחים לבית שפירא הקשר איתה.

משה נישא במחנות העקורים ובנובמבר 1947 עלה לארץ ישראל. שרה אחותו עלתה בשנת 1971.

את מכתבה של נורה אל משה שפירא משנת 1944 מסרה ליד ושם בתו, רחל שפירא דותן, במסגרת הפרוייקט "לאסוף את השברים".