תעודת בית-ספר משנת 1939 על שם התלמיד יוסף בליצקי איתה הסתובב דב וייסברג בתקופת המלחמה היא עדות אחת מני רבות לפלא-הישרדותו בשואה: בצד השם הבדוי 'יוסף בליצקי' מופיעה תמונתו - תמונה של נער בעל מראה שמי מובהק, שלא משאירה ספק בנוגע לזהותו היהודית. הסיכוי של יהודים בארצות הכבושות בשנות השואה להצליח להסתתר מעינם הבולשת של הנאצים ועוזריהם היה קלוש. הסיכוי של יהודים בעלי מראה שמי כשלו להסתתר בזהות בדויה היה כמעט אפסי. ובכל זאת נמנה דב על הבודדים ששרדו מתוך 120,000 היהודים שחיו בלבוב, עיר הולדתו, לפני הכיבוש הגרמני.
דב, יליד 1929, בנם של ישראל ודורה (לבית קלינגר) נולד, כהגדרתו, עם 'כפית של כסף בפה'. אביו ישראל היה בעליו של בית המסחר הסיטונאי לאריגים הגדול ביותר בלבוב, והמשפחה נהנתה מרווחה כלכלית. דב ואחיו מריאן, שנולד שלוש שנים אחריו, קיבלו חינוך אריסטוקראטי מוקפד.
בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עברה לבוב ב-17 בספטמבר 1939 לשליטה סובייטית.
דירתה המרווחת של משפחת וייסברג נמצאה כמקום מגורים ראוי לקצינים הסובייטיים, ושלושה קצינים עם משפחותיהם עברו להתגורר בבית המשפחה. בהמשך נישלו הדיירים החדשים את משפחת וייסברג מביתה, ובכך החלו חיי הארעי של בני המשפחה.
ב-29 ביוני 1941, במסגרת "מבצע ברברוסה'" נכבשה לבוב ע"י הגרמנים. באוקטובר 1941 רוכזו יהודי העיר בגטו. אוכלוסיית הגטו הצטמצמה באופן מתמיד בעקבות האקציות להשמדה. באקציה הרצחנית ביותר, באוגוסט 1942, נשלחה האם דורה למחנה ההשמדה בלז'ץ. האב ישראל, שנותר בגטו, סידר לילדיו דב ומריאן מקומות מסתור מחוץ לגטו ודאג להם לתעודות מזויפות. בזהותו החדשה הפך דב ליוסף בליצקי.
דב נשלח לוורשה ברכבת לילה ב-22 בדצמבר 1942. בוורשה פגשו אותו דודיו יוסף (יוזק) ולורנץ קלינגר, אחיה של האם דורה, שהיו חברים במחתרת הפולנית – ה"ארמיה קריובה". בשל הסכנה העצומה עבורו ועבור האנשים שהסתירו אותו, הועבר דב בין 18 מקומות מסתור שונים בוורשה. פעמים רבות הצליח לחמוק מעינו הבולשת של הגסטפו ברגע האחרון.
האח מריאן הוחזר במרס 1943 לאביו בגטו. מריאן ובן דודו מרק נמנו על קבוצה של 200 ילדים יהודים שנלקחו למוות ב-17 במרס 1942 כמעשה נקם של הנאצים על פציעת גרמני על ידי יהודי בגטו. האב ישראל לא רצה לעזבם והצטרף אליהם. הם נרצחו במחנה ינובסקה בלבוב.
דב שמע את החדשות הטראגיות האלו מפיו של דודו לורנץ. לורנץ עצמו נרצח זמן לא רב לאחר מכן, ביוני 1944, בבית הסוהר פביאק בוורשה, בעוון פעילות מחתרתית.
בראשית מאי 1943 הגיע דב למקום המסתור ה-18 במספר, בדירתה של משפחת באייר. במשך 17 חודשים, עד אוקטובר 1944, שהה דב בדירה בלי לצאת ממנה אף לא פעם אחת. מלבדו הוסתרו שם שני יהודים מלבוב ובעלה של דודתו סטלה (אחות אמו).
במהלך המרד הפולני, באוגוסט 1944, נפגע הבניין שבו הסתתרו מספר פעמים. גג הבניין נהרס בהפצצות, פתח גדול נפרץ באחד הקירות, וכל השמשות בחלונות נופצו. רסיסים וקליעים חדרו לחדר בו הסתתרו הארבעה, אך לא פגעו בהם. באחת הפעמים פגע קליע בארנק שבכיס המכנסיים של דב וחורר את כל התעודות והתצלומים שבתוכו. הודות לארנק יצא דב ללא פגע. בסוף ספטמבר, בתום שמונה שבועות של אפיסת כוחות כתוצאה מהיעדר מזון, החליטו יושבי המסתור לחשוף את סוד הסתתרותם לידיעת שכניהם. אנשי ועד הבית חילקו אתם את מזונם המועט של דיירי הבניין. ב-2 באוקטובר 1944 נאלצה ה"ארמייה קריובה" להיכנע לגרמנים. בין ההרוגים במרד היה דודו של דב, ד"ר יוסף קלינגר, שנורה למוות לאחר תפיסתו ב-27 בספטמבר 1944.
לאחר השחרור בינואר 1945 שב דב לוורשה והתאחד עם משפחת דודתו סטלה.
בשנת 1949 החל דב לימודי רפואה בוורוצלב בפולין. בשנת 1950 עלה עם משפחת דודתו לישראל ובה השלים את לימודיו. דב הקים בארץ משפחה וברבות הימים היה לפרופסור לכירוגיה ומנהל מחלקה כירוגית ועסק באופן יומיומי בהצלת חיי אדם.
דב מסר ליד ושם את הארנק המחורר שהציל את חייו ואת המסמכים המזויפים שהיו בתוכו, מחוררים אף הם.
