רצח יהודי פולין

בפולין חיו יהודים קרוב ל-800 שנים, עד לכיבוש הנאצי, והם מנו כ-3.3 מיליון יהודים – יותר מאשר בכל מדינה אחרת באירופה. גם שיעורם בקרב האוכלוסייה – כעשרה אחוזים – היה גבוה יותר מאשר בכל מדינה אחרת באירופה.

לאחר כיבושה של פולין בידי גרמניה וברית-המועצות בספטמבר 1939, נכלאו בגטאות רוב היהודים שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני – כ-1.8 מיליון יהודים. ביוני 1941, לאחר שפלשו לברית-המועצות, כלאו הגרמנים בגטאות את שאר יהודי פולין וכעבור פרקי זמן שונים שילחו אותם למחנות ריכוז ולעבודות כפייה.

בדצמבר 1941 בוצע רצח יהודים מאזור גטו לודז' בחלמנו באמצעות משאיות גז, ובמרס 1942 החלה גם באושוויץ השמדה של יהודים פולנים. לאחר גיבושם של קווי פעולה בוועידת ונזה הקימו הגרמנים בין מרס ליולי 1942, שלושה מחנות השמדה בפולין ("מחנות היידריך"): בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה. בסמוך לצמתי מסילות רכבת. במחנות הללו לא נערכו סלקציות, ובהגיע רכבות הגירוש נשלחו הקרבנות – גברים, נשים וטף – היישר אל מותם.

ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב, החל הגירוש הגדול מגטו ורשה שנמשך עד ה-21 בספטמבר ובמהלכו נעקרו ושולחו כ-265,000 איש למותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. עד סוף 1943 נרצחו בבלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה כ-1,700,000 יהודים, רובם מפולין. מספטמבר 1942 עד קיץ 1944 נרצחו במחנה מיידנק שליד לובלין עשרות אלפי יהודים, רובם מפולין.

בקיץ 1944 נשלחו להשמדה 80,000 היהודים שנותרו בגטו לודז' – מרביתם לאושוויץ-בירקנאו ומיעוטם לאתר ההשמדה חלמנו, שהופעל מחדש במיוחד למטרה זאת. בחלמנו נרצחו כ-300,000 יהודים, רובם מפולין. באושוויץ-בירקנאו ובחלמנו נמשכו הרציחות עד לשחרור המחנות בינואר 1945 בידי הצבא האדום.

בתום המלחמה שרדו כ-380,000 מיהודי פולין בפולין עצמה, בברית-המועצות ובמחנות ריכוז על אדמת גרמניה ואוסטריה.