הפלישה לברית המועצות ותחילת הרצח ההמוני

השלב המכריע במזימתם של הנאצים "לפתור את בעיית היהודים", החל עם "מבצע ברברוסה" – פלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות (22 ביוני 1941) במגמה להכריע את המלחמה לפני בוא החורף. הפלישה תוכננה במשך זמן רב והגרמנים הכשירו לקראתה יחידות של משתפי פעולה לאומנים ואנטי-קומוניסטים מקרב האוקראינים, הליטאים, הלטבים והבלרוסים.

היטלר ראה בפלישה לברית-המועצות את ראשית היישום של תכניתו להשיג "מרחב מחיה" לאומה הגרמנית והזדמנות לחסל את הקומוניזם השנוא. משום כך הורה למפקדי הצבא לנהוג בקשיחות ובאכזריות יתרה כלפי הקומיסרים והאינטלקטואלים ובהשראתו פורסמה "פקודת הקומיסרים" שהגדירה את הכללים ואת היחס לקומיסרים הפוליטיים שליוו את הצבא האדום וליהודים שחיו בשטחי ברית-המועצות.

בשבועות הראשונים לפלישה נורו בעיקר גברים ואילו נשים וילדים יהודים לא נורו באופן שיטתי. אולם החל ממחצית אוגוסט 1941 התרחב מעגל הרצח וכלל את כלל היהודים. ההחלטה גובשה בעקבות ביקורו של הימלר בחזית ומסקנתו שהפתרון הטריטוריאלי לסילוק היהודים כבר אינו מעשי – הבנה שהכשירה את ההחלטה לבצע רצח המוני ושיטתי של היהודים. מהשלב הזה ואילך גם הנשים והילדים היהודים הפכו ל"אוכלים חסרי ערך" שלא ניתן לנצל אותם ככוח עבודה. דינם של כל היהודים נחרץ למות.

בעורף חילות הוורמכט שלחמו במערכה הסובייטית, פעלו ארבע עוצבות מבצע מיוחדות ("איינזצגרופן") של הס"ס שסומנו באותיות C, B, A, ו-D. היחידות הללו היו מורכבות מאנשי ס"ס, משטרה ויחידות עזר שגויסו מקרב האוכלוסייה המקומית.

מאות אלפי יהודים הצליחו להימלט אל תוככי ברית-המועצות, אולם מיליוני יהודים נותרו תחת הכיבוש הנאצי וכמיליון וחצי מהם הפכו לקרבנות רצח המוני שהוצא לפועל על ידי האיינזצגרופן, הצבא הגרמני, יחידות משטרה שונות ומשתפי פעולה מקומיים. מעשי הרצח בוצעו לרוב ביערות, בבקעות ובבניינים נטושים, סמוך למקומות מגוריהם של הקרבנות. במרחק מה מן הקברים ההמוניים הצטוו היהודים להתפשט ולמסור את חפצי הערך שלהם, ומשם הם נלקחו בקבוצות אל הבורות ונורו. רבים נקברו חיים.

במשך יומיים של חודש ספטמבר 1941 נרצחו 33,771 יהודים מקייב בבאבי יאר, על ידי חיילי יחידת משנה של איינזצגרופה C . באבי יאר הפך גם לגיא ההריגה של רומה וסינטי (צוענים) ושל שבויי מלחמה סובייטים. בפונאר - יער המרוחק כעשרה קילומטרים מווילנה - נרצחו למעלה מ-70,000 בני אדם, רובם המכריע יהודים.

החל מנובמבר 1941 נרצחו יהודים וגם קרבנות אחרים של המשטר הנאצי (שבויי מלחמה סובייטים, פרטיזנים, בני ערובה ועוד) ביער בלאגובשצ'ינה, בקרבת הכפר מאלי טרוסטינץ (Maly Trostinets), מדרום-מזרח למינסק. הקרבנות הראשונים היו כ-10,000 יהודים מגטו מינסק, והחל מחודש מאי 1942 נרצחו שם יהודים שהובאו ישירות מגרמניה, צ'כיה, פולין והולנד. חלקם נרצחו במשאיות גז, וכל הקורבנות נקברו בבורות שנחפרו מבעוד מועד. לפי אומדנים שונים נרצחו באזור טרוסטינץ בין 206,500 לחצי מיליון איש.

לקראת סוף שנת 1941 הגיעו הגרמנים להכרה שלא יעלה בידם להכריע במלחמת בזק את ברית-המועצות, וכי הצבא הגרמני יזדקק לכוח עבודה שיסייע לו בסלילת כבישים, פינוי מוקשים, התחמשות והצטיידות. לשם כך הוחלט כי היהודים שהיו כלואים במחנות ובגטאות יושארו באופן זמני בחיים על מנת לשעבדם למען מכונת המלחמה הגרמנית. ההשמדה חודשה במלוא עצמתה באביב 1942. עד סוף שנת 1942 נרצחו כמיליון וחצי יהודים בשטחי ברית-המועצות שנכבשו על-ידי הנאצים.