ועידת ואנזה

אין בידינו מסמך שלפיו ניתן לקבוע מי נתן את ההוראה על התחלת ההשמדה הטוטלית של היהודים ומתי וכיצד נתקבלה ההחלטה. חוקרים רבים סבורים שפקודה כזאת לא נוסחה בכתב מעולם אלא ניתנה בעל-פה, בידיעתו של היטלר או בידיו, עוד בקיץ 1941. ב-31 ביולי 1941, זמן קצר לאחר הפלישה לברית-המועצות, הורה הרייכסמרשל הרמן גרינג לריינהרד היידריך "לעשות את ההכנות... לפתרון כללי של בעיית היהודים בתחום ההשפעה הגרמנית באירופה".

לאחר הפלישה לברית-המועצות פתחו הגרמנים ברצח המוני ושיטתי של נשים, ילדים וגברים, אבל בנובמבר 1941 חלה התפתחות הרת גורל במדיניות הגרמנית כלפי היהודים. הרצח ביריות לא עמד בציפיותיהם של הנאצים משום שלא היה מהיר דיו והייתה לו השפעה מזיקה מצטברת על תפקודם של החיילים. באותם החודשים הבינו בכירי המשטר הנאצי שמלחמת הבזק לא עלתה יפה ושהמלחמה נגד ברית-המועצות עתידה להתמשך. משום כך הוחלט במהלך נובמבר-דצמבר לעבור לרצח תעשייתי, מתוכנן ומאורגן.

כבר בקיץ 1941 קיבל רודולף הס, מפקד מחנה הריכוז אושוויץ (ליד העיירה הפולנית אושוויינצ'ים, Oswięćim), הוראות לבחון שיטות חדשות של רצח המוני על-ידי הרעלה בגז. הגרמנים כבר עשו שימוש בגז במסגרת מבצע האותנזיה ("המתת חסד") והמיתו בו עשרות אלפי בעלי מום ומפגרים עד שלחץ כבד של הציבור הגרמני ושל הכנסייה הביא לכך שהמבצע הופסק כמעט לחלוטין. ואולם השיטות והידע שנצברו בביצוע האותנזיה היו מאוחר יותר לבסיס הרצח השיטתי והתעשייתי של היהודים – הוא "הפתרון הסופי".

הניסוי הראשון ברצח המוני בגז בוצע באושוויץ בספטמבר 1941. קרבנות הניסוי היו שבויי מלחמה סובייטים שגז ציאנידי מסוג ציקלון B הוחדר לתוך חדר אטום שבו רוכזו ובתוך כמה דקות נפחו השבויים את נשמתם.

ב-20 בינואר 1942 כונסה בוואנזה (פרוור של ברלין) ישיבה בראשותו של ריינהרד היידריך ובהשתתפותם של 15 נושאי משרות ונציגי רשויות מרכזיות ברייך. בישיבה זאת תואמו תכניות ההשמדה בין המשרד הראשי לביטחון הרייך ובין משרדי הממשלה והרשויות הנוגעות בדבר. היידריך דיבר על 11 מיליון יהודים הכלולים בתכנית הנאצית לפתרון הסופי של בעיית היהודים. בפרוטוקול של ועידת ואנזה נאמר כי "עקב המלחמה הוחלפה תכנית ההגירה בשילוח היהודים למזרח, בהתאם לרצונו של הפיהרר."

בעקבות הוועידה הוקמה רשת של מחנות השמדה שנרצחו בהם 1.7 מיליון יהודים בין השנים 1943-1942.