גירושם של יהודי אירופה להשמדה

הצווים להתחלת הגירושים נמסרו פעמים רבות ליודנרט במפתיע, לעתים קרובות בתקופת החגים היהודיים שבהם פחתה הערנות של אוכלוסיית הגטו. ביצוע האקציה נמסר לידי כוחות משטרה מקומיים וגם המשטרה היהודית נדרשה ליטול בו חלק. היהודים נצטוו להגיע למקום ריכוז, בדרך כלל בקרבת תחנת הרכבת, נושאים עמם רק מעט מיטלטלים. כל מי שלא צייתו לפקודה להתייצב או לא עמדו בקצב ההליכה, נורו בזמן האקציה. בתחנת הרכבת נדחסו המגורשים בהמוניהם אל קרונות משא אטומים, ללא פתחי אוורור והנסיעה נתמשכה לעִתים ימים ארוכים ללא מים ומזון, וגבתה קרבנות רבים.

מנגנון הרצח שהופעל בעצמה בכל ארצות אירופה השתמש בתואנות שונות ובדרכי רמייה. ליהודים בפולין סופר על שילוח של "אלמנטים מיותרים, חסרי תעסוקה" לעבודה במזרח וליהודים במערב סופר על העברתם להתיישבות במזרח. מכונת הרצח הייתה תוקפת בפתאומיות ערים ועיירות והאקציה נמשכה ימים או שבועות. תחילה היו פותחים בגירוש השכבות החלשות (יהודים מחוסרי כל ופליטים). לאחרים הותירו את האשליה שלא ייפגעו. לאחר הגירוש הראשון באו השלבים הבאים – עד ה"טיהור" המלא.

תגובתם של היהודים למזימת ההשמדה הייתה פועל יוצא של כמה גורמים עיקריים: במשך השנים שקדמו למעשי הרצח עשו הגרמנים הכול כדי להחליש את היהודים, לשתק את כוח הרצון שלהם, ליטול את כבודם האנושי, להרוס כל ארגון קהילתי שלהם ולנתקם כליל מן העולם החיצון. ואכן, ההרעבה השיטתית והמוות שארב להם בכל פינה פגעו ביכולת העמידה של ההמונים בגטאות וביכולתם לצבור כוח. הם לא התפנו אלא לדאגות של ההווה הקרוב – להציל את בני משפחתם, להשיג פת לחם ולקיים את הגוף הכמה לחום ולמזון. השואה  נפרטה לאסונות אישיים רבים ולחוסר אונים.

האקציות הִכו את היהודים בהלם שמנע כל אפשרות של התארגנות והתגוננות רחבה. השמועות על מחנות המוות נתקלו בדרך כלל באי-אמון. ההיגיון הרגיל והלב סירבו להאמין באפשרות כזאת. גרמניה הנאצית הצליחה להוליך שולל את היהודים עד הרגע האחרון ממש.