גטו ורשה

בוורשה שבפולין הקימו הנאצים את הגטו הגדול ביותר באירופה. לפני המלחמה ישבו בוורשה 375,000 יהודים – כ-30 אחוזים מאוכלוסיית העיר. לאחר כניעת פולין, בספטמבר 1939, סבלו יהודי ורשה מהתנכלויות אכזריות וגויסו לעבודות כפייה. בנובמבר 1939 פורסמו הגזרות הראשונות נגדם והם חויבו לשאת סרט זרוע לבן עם מגן דוד כחול. שורה של צעדים בעלי צביון כלכלי גרמו לאובדן הפרנסה והיכולת לקיים את משפחתם.

בוורשה הוקם "יודנראט" (מועצת יהודים) בראשותו של אדם צ'רניאקוב, ובהמשך, באוקטובר 1940, פורסמה הכרזה על הקמת גטו לתושבי העיר היהודים. הגטו נסגר ב-16 בנובמבר 1940. הוא השתרע על 2.4 אחוזים בלבד משטח העיר, והמוני הפליטים שגורשו לוורשה מן העיירות והכפרים שסביבה הגדילו את מספרם של הכלואים ל-450,000 איש. את החומה שהקיפה את הגטו נדרשו היהודים להקים במו ידיהם, ותחת שמירה קפדנית ואלימה הם נותקו מן העולם. בתוך הגטו נעו חייהם של ההמונים בין מאבק עיקש לקיום, לבין מוות מחולי ומרעב. גם בוורשה הייתה הצפיפות קשה עד מאוד – כשש עד שבע נפשות התגוררו בחדר אחד ומנות המזון היו שוות בערכן התזונתי לעשירית מן הערך הקלורי הדרוש לאדם מדי יום. הפעילות הכלכלית בגטו הייתה מועטה וברובה בלתי חוקית, בעיקר הברחת מזון לתוך הגטו. למרות פעולתם של המוסדות הקהילתיים היהודיים, ובראשם היודנרט וארגוני הסעד, מתו בגטו במשך תקופת קיומו יותר מ-80,000 יהודים.

אולם חומות הגטו והבידוד לא שיתקו את העשייה התרבותית של יושביו, וחרף נסיבות הקיום הקשות לא חדלו אנשי הרוח מפעילותם. יתר על כן, הכיבוש הנאצי והגירוש לגטו דחפו יוצרים ואנשי רוח לתת ביטוי לשבר שפקד את עולמם. בגטו פעלו ספריות מחתרתיות וארכיון מחתרתי (ארכיון "עונג שבת") שייסד עמנואל רינגלבלום, תנועות הנוער חידשו את פעילותן וחודשה פעילותה של תזמורת סימפונית.

ביולי 1942 החלו הגירושים למחנה ההשמדה טרבלינקה. כשנתקבלו צווי הגירוש הראשונים סירב אדם צ'רניאקוב, יושב-ראש היודנרט, להכין את רשימות המיועדים לגירוש וב-23 ביולי 1942 הוא שלח יד בנפשו.