1938 – שנת ההכרעה

ההתרחשויות בשנת 1938, שנה שכונתה במסמך גרמני בשם "שנת ההכרעה", הוליכו לקראת שלב של הקצנה במדיניות הנאצית כלפי היהודים, להחרפה כללית במדיניות ההתפשטות שלה כלפי חוץ ולהאצה בהכנות לפתיחה במלחמה. ההחמרה במדיניות כלפי היהודים הייתה אם כן חלק ממכלול מדיני ורעיוני. במהלך 1938 הוחרפה המגמה של כפיית מכירה של רכוש יהודי ורישומו למטרות החרמה. לדברי השר הנאצי ולטר פונק, עד 1938 הצליחו השלטונות לגזול רכוש יהודי בשווי של שני מיליארד מארקים.

ב-5 באוקטובר 1938 בוטל תוקף הדרכונים של היהודים, ולמי שנזקקו לדרכון לצורך הגירה הונפק דרכון ובו הסימון "Jude")"J" - יהודי). חוק נוסף משנת 1938 חייב את היהודים ששמם לא היה "יהודי" טיפוסי להוסיף לשמם הפרטי שם יהודי: הגברים אולצו להוסיף את השם "ישראל" והנשים - את השם "שרה",  לצורך זיהוים על-פי שמם בלבד.

ב-27 באוקטובר 1938 פתחה גרמניה הנאצית במבצע הגירוש ההמוני הראשון של יהודים. הפעולה כוונה נגד יהודים בעלי אזרחות פולנית ובוצעה באכזריות רבה. המגורשים – ילדים, זקנים וחולים – גורשו בידי אנשי ס"ס אל מעבר לגבול הפולני; רובם רוכזו באורוות נטושות בשטח הפקר בקרבת עיר הגבול זבונשין שבתחום פולין.

ל"גירוש זבונשין” היה קשר ישיר לפוגרום ליל הבדולח – פעולה אנטי-יהודית מרכזית שהתחוללה ב-9 וב-10 בנובמבר 1938.  התעמולה הנאצית טענה שההתפרצות הייתה ספונטנית, אולם היה זה מבצע שתוכנן והופעל על-ידי ההנהגה הנאצית. את האות לפעולה נתן שר התעמולה, יוזף גבלס, וזרועות המשטר הנאצי הוציאו אותה אל הפועל. בפוגרום הזה נרצחו 91 יהודים, למעלה מ-1,400 בתי כנסת נפגעו ונשרפו ברחבי גרמניה ואוסטריה, וחנויות ובתי עסק יהודיים נשדדו ונהרסו. יתר על כן, היהודים נדרשו לשלם פיצויים על הנזק וכ-30,000 יהודים נאסרו ונכלאו במחנות ריכוז.

מראשית 1938 גבר נחשול היוצאים מגרמניה, אולם השלטונות החלו להערים קשיים והמשיכו בגזל שיטתי של הרכוש – תהליך שכונה בשם "אריזציה". כ-300,000 נפש מתוך חצי מיליון יהודים שישבו בגרמניה עם עליית היטלר לשלטון מצאו בסופו של דבר מפלט בהגירה עד להפעלתו של "הפתרון הסופי". בסוף שנות השלושים היה לארגונים היהודיים הבין-לאומיים, לאיגודים הארציים של יהודי גרמניה ולתנועה הציונית חלק נכבד בקידום היציאה. בעקבות ליל הבדולח הואצה ההגירה היהודית מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כיה שסופחו לגרמניה בסוף 1938 וראשית 1939. ואולם ההגבלות החמורות שהטילו מדינות העולם על קליטת פליטים יהודים העמידו מכשול בפני הגירה נרחבת יותר מגרמניה, ולאחר מכן גם מארצות אחרות תחת השלטון הנאצי.

בעקבות הביקורת שהושמעה על מדיניות ההגירה שלו כינס הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט את ועידת אוויאן לדון בבעיית הפליטים מגרמניה ומאוסטריה. ביולי 1938 נפגשו נציגי 32 מדינות בעיר הקיט הצרפתית שעל חוף אגם ז'נווה, וכל המתכנסים שילמו מס שפתיים והביעו השתתפות בצער הפליטים, אך בזה אחר זה הודיעו שאין ארצותיהם יכולות לקלוט אותם. נציגה של אוסטרליה אף טען: "במצב הקיים אוסטרליה אינה יכולה לעשות יותר ... מאחר שבעיית גזע אמיתית אינה קיימת אצלנו, איננו משתוקקים לייבא בעיה כזאת". בעוד ממשלת בריטניה סגרה את שערי ארץ-ישראל בפני עלייה והתיישבות, ניסו היהודים הנואשים לצאת לכל יעד אפשרי. כמה אלפי יהודים היגרו לשנחאי שבסין בשעה ששעריהן של רוב המדינות ננעלו בפניהם.