האנטישמיות

שנאת ישראל הייתה מושרשת באירופה במשך דורות רבים. דימויו של היהודי כרוצחו של ישו והעובדה שרוב היהודים נמנעו בכל מאודם מהתנצרות עוררו שנאה וחשדנות. היהודים בארצות הנצרות הושפלו, גורשו ממקומות מגוריהם, אולצו לשאת סימני זיהוי והוגבלו למגורים בשכונות נפרדות. הם הוצגו כבני שטן והואשמו ברצח ילדים למטרות פולחן, אבל הכנסייה מנעה את השמדתם.

בעת החדשה התחזקה האנטישמיות המודרנית שהלבישה את שנאת היהודים המסורתית בלבוש חדש והפיחה בה חיים חדשים. היא שמה את הדגש על איפיון היהודים כתופעה כלכלית, חברתית ומדינית יוצאת דופן. התיאוריות הגזעניות רווחו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט החל ממחצית המאה התשע-עשרה. המונח "אנטישמיות", המציין התנגדות ליהודים לא כבעלי אמונה דתית שונה או בני לאום נפרד אלא כבני גזע מיוחד, שימש את שונאי ישראל בגרמניה לראשונה בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה.

בשנות השלושים של המאה העשרים, עם התעצמותה של האידאולוגיה הנאציונל-סוציאליסטית ועלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, הפכה האנטישמיות הגזענית למכשיר בידי מפלגת המונים תחילה ובהמשך הייתה למדיניות הרשמית של הרייך השלישי. המהות היהודית התגלמה מעתה בייחודו הביולוגי של היהודי. בעבר ניתן לו לכאורה למצוא מקלט מן הרדיפות באמצעות התבוללות, ויתור על קיום המסורת היהודית או המרת דת וכך לקנות לעצמו את הזכות להיקלט בחברה האירופית. ואולם התפיסה הגזענית חסמה בפני היהודי גם את האפשרויות הללו. על-פי התפיסה הגזענית העם הגרמני הוא הענף המשובח והטהור ביותר של הגזע הארי-נורדי (ביחד עם העמים הנורדים-סקנדינבים), ואילו היהודים הם תת-גזע החותר בלי הרף לשיבוש סדרי עולם נכונים ומנסה לגזול מן הגזע העליון את השליטה ואת המנהיגות. אם לא ינצח הגזע הארי ויכונן את שלטונו עלי אדמות, טענה האידאולוגיה הנאצית, עלולים היהודים להוביל את האנושות לשקיעה ולהתנוונות.