כיבוש פולין וראשית רדיפת היהודים

ב-17 בספטמבר 1939, כשהפולנים עדיין ניסו לבלום את המתקפה הגרמנית, פלשה ברית-המועצות למזרחה של פולין בהתאם להסכם הסודי שנחתם כחודש קודם לכן בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ. בתוך שלושה שבועות הביסו הגרמנים את פולין, והיא בותרה לשלושה חלקים נפרדים:
* האזורים המערביים והצפוניים של המדינה הפולנית לשעבר, ובכלל זה העיר השנייה בגודלה – לודז' – סופחו לרייך הגרמני;
* המחוזות המזרחיים סופחו לברית-המועצות וליטא, ולמעלה ממיליון יהודים פולנים בחלקיה המזרחיים של פולין עברו לשליטה סובייטית.
* מובלעת במרכזה של פולין נהפכה לגנרלגוברנמן – אזור תחת השליטה הגרמנית, שעתידו הפוליטי לא הוגדר בתקופה הראשונה של הכיבוש. על-פי האומדן נמצאו כ-1.8 מיליון יהודים בשטח הכיבוש הגרמני בפולין.

מראשית המלחמה התירו הגרמנים את הרסן ששמו על עצמם בימי שלום ובנסיבות שחייבו התחשבות בדעת הקהל ושיקולים מדיניים. יותר לא היססו להפעיל טרור נגד העם הפולני, אסרו ורצחו את מנהיגיו ואת האליטות האינטלקטואליות שלו וראו בפולנים "חוטבי עצים ושואבי מים" שתכליתם לשרת את "עם האדונים".

המדיניות כלפי היהודים והדרכים לפתרון הבעיה היהודית הוצגו כחלק מן הניסיון למנוע את הנזק שהעם היהודי גורם לעם הגרמני ולרייך, ולשם כך הוסמכו המשטרה והס"ס להיות הכוח המבצע בטיפול ביהודים. בספטמבר 1939 שלח ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך בס"ס, את "איגרת הבזק" שהגדירה את הנהלים והיחס כלפי היהודים בתחומי הכיבוש הפולני. בהנחיות הללו נקבע שיש לדאוג שהיהודים שהתגוררו בעיירות ובכפרים יועברו לריכוזים גדולים יותר בגטאות ונגזרה הגזרה להקים מועצות יהודים – "יודנרטים" – שתפקידם יהיה להוציא אל הפועל את פקודות השלטונות הגרמניים.

היידריך הבחין בהוראותיו בין שלב מעבר ביישום פתרון הבעיה היהודית לבין "המטרה הסופית", אף-על-פי שאין להניח שכבר בתקופה המוקדמת הזאת הוגדר "פתרון סופי" שמטרתו רצח טוטלי ונתגבשה תכנית השמדה. נראה שבתקופה האמורה היו קיימות תכניות מעורפלות בלבד ורצון כללי ולא מוגדר לפתור פתרון מהיר ורדיקלי את הבעיה היהודית. בשלב הזה נמשכה עדיין מדיניות כפיית ההגירה אל מחוץ לגבולות הרייך הגרמני.

עם כניסתם הגרמנים אל תוך ערי פולין החלה התעללות בכל יהודי שנקרה בדרכם. הם השפילו, הִכו, גזרו זקנים של יהודים שומרי מצוות וביצעו תליות פומביות במטרה להטיל אימה על האוכלוסייה. המבצעים היו אנשי היחידות המיוחדות של הס"ס שנתלוו ליחידות הצבא. כניסתם לוותה בהצתות של בתי כנסת ובתי היהודים על יושביהם, ועוברי אורח ברחובות נחטפו לעבודות כפייה לשם תיקון נזקי הקרבות. לאחר שהוטלו עליהם קנסות כספיים עצומים בגין "אשמתם" בפרוץ מלחמת העולם וההרס שבא בעקבותיה, הוטלו על ראשי היהודים שורה של גזרות: חובת רישום של כוח העבודה היהודי והטלת "חובת עבודה", גזל רכושם ("אקציות הפרוות", החרמת רהיטים וכיוצא בזה) ונישולם מפרנסותיהם. הגרמנים פרסמו ברחבי השטחים הכבושים צווים שחייבו את היהודים לענוד אות קלון – סרטי זרוע ועליהם מגן דוד- כפי שנהגו לסמנם בימי הביניים. בתחומי הרייך הגרמני ומאוחר יותר גם בשטחי הכיבוש הגרמניים במערב אירופה חויבו היהודים לענוד על דש הבגד טלאי צהוב – מגן דוד בצבע צהוב.