"באותם ימים שלטה החשיכה בשמים ובארץ, ונדמה היה כי שערי הרחמים ננעלו. השוחט שחט, היהודים נרצחו, והעולם שמסביב היה שותף או אדיש. רק מעטים הפגינו אומץ והזדהו עם הסובלים. הגברים והנשים המעטים הללו היו פגיעים, מפוחדים וחסרי ישע - מה הבדיל אותם מכל השאר? [...] הבה נזכור: מה שפוגע בקורבן יותר מכל איננו אכזריותו של הצורר, כי אם אדישותו של העומד מהצד... הבה נזכור, ככלות הכל שתמיד ישנו רגע בו נעשית בחירה מוסרית.... על כן, עלינו להוקיר את האנשים הטובים הללו אשר הצילו יהודים בשואה. עלינו ללמוד מהם, ועלינו לזכור אותם בתודה בתקווה"
אלי ויזל
יהודים רבים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים אחרים – בני משפחה וזרים. לא אחת עשו זאת תוך שהם מוותרים על סיכוי להימלט. לצד הרעב, המחלות והמוות בגטאות, במחנות ובמסתור, נתגלו בקרב אנשים אלה כוחות נפש וערכים הומניים של עזרה הדדית, דאגה לזולת ותמיכה בחלשים.
עשרות אלפי לא-יהודים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, ורבים מהם נענשו ונרצחו בשל כך. למרות הסכנה ועל-אף עוינות הסביבה הם אספו ילדים יהודים אל בתיהם, הסתירו משפחות שלמות ודאגו לכלכלתן, וכן הקימו רשתות להברחת ילדים אל מדינות ניטרליות.
המשימה הצבאית להביס את מכונת המלחמה הגרמנית עמדה בראש סדר היום של בעלות הברית. המידע שהועבר אליהן בהדרגה על המתרחש בגטאות ובמחנות המוות התקבל לעתים בחוסר אמון, וגם לאחר שסופקו להם הוכחות, הם אחזו במדיניות על פיה הדרך הטובה ביותר להפסיק את עוולות המשטר הנאצי היא ניצחון במלחמה. גורמים בין-לאומיים בעלי השפעה דוגמת הכנסייה הקתולית, נמנעו בדרך כלל מלנקוט מחאה חד-משמעית נגד הנאציזם. עם זאת, היו מקרים שבהם התערבות דיפלומטית של מדינות העולם החופשי, ובראש ובראשונה של ארצות-הברית, מנעה רצח של יהודים רבים, כפי שאירע ברומניה ובהונגריה.