חסידי אומות העולם

"אם יש טעם להבין מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים – אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר. ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית. הרבה יותר משום שביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל. שמחוץ למחנה יש אנשים בעלי לב ויש ערכים טהורים. שלא הכל מושחת ואכזרי. שקיים עולם שהשנאה והפחד זרים בו. אמנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם. "

פרימו לוי מתאר את מצילו, לורנצו פרונה, חסיד אומות העולם.

יחסה של מרבית האוכלוסייה המקומית ליהודים היה נגוע באדישות במקרה הטוב או בעוינות. המקומיים צפו ביהודים, שכניהם מזה דורות, חיים תחת גזרות משפילות, מגורשים מבתיהם, נרצחים לנגד עיניהם או נשלחים למחנות, ולרוב לא הגיבו. חלקם אף שיתפו פעולה עם הרוצחים. רבים מהם שלחו ידם אל הרכוש היהודי שנבזז בגלוי. אולם בעולם זה, של פשיטת רגל מוסרית וערכית, היה גם מיעוט קטן של בני אדם אשר אזרו אומץ יוצא דופן ולא נטשו את ערכי המוסר שלהם. אלה הם חסידי אומות העולם.  

לעיתים היה זה תהליך הדרגתי שבו מעורבותם של המצילים הלכה וגברה בהדרגה. הנכונות לתת מסתור בעת פשיטות או מעצרים – מתן מקלט זמני ליום או יומיים עד אשר יימצא מקום אחר – התארכה והפכה למעשה הצלה שנמשך חודשים ואף שנים.

המחיר שהמצילים שילמו על מעשיהם היה שונה ממדינה למדינה. במזרח אירופה, הוציאו הגרמנים להורג לא רק את המסתיר, אלא גם את בני משפחתו, והאוכלוסייה המקומית הוזהרה לבל תסייע ליהודים. במערב אירופה הייתה התגובה פחות קיצונית, אולם היו חסידי אומות העולם במערב אירופה שנאסרו, עונו, נשלחו למחנות ונספו שם. יתרה מזו, לנוכח האכזריות של רדיפת היהודים והנחישות של רודפיהם לצוד אותם עד היהודי האחרון, אין ספק שהחשש שמא יתגלו ויהיו קרבן לברוטליות הנאצית, בלם את רצונם הטבעי של בני הארצות הכבושות ומשתפות הפעולה להתגייס לעזרה. המצילים והניצולים חיו בפחד מתמיד וריחפה עליהם סכנה של הלשנה או הסגרה מצד שכנים ומשתפי פעולה.

עד לימים אלה ממש - שנת 2018 -  הכיר יד ושם ב-26,973 חסידי אומות העולם מ-47 מדינות ולאומים. מדובר בקבוצה מגוונת: נוצרים מכל הכנסיות והכיתות, מוסלמים וחילוניים; גברים ונשים בני גילאים שונים; בני שכבות חברתיות שונות – בעלי נכסים ועניים, אינטלקטואלים ומחוסרי השכלה, אנשי ציבור לצד אנשים משולי החברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות אירופה וממגוון מקצועות: מרצים באוניברסיטאות, מורים, רופאים, אנשי כמורה, נזירות, דיפלומטים, פועלים קשי יום, משרתים, אנשי משטרה, דייגים, מנהל גן חיות, בעל קרקס ורבים אחרים.

הדרכים העיקריות בהם סייעו חסידי אומות העולם

הסתרת יהודים בבתי המצילים או בחוות

באזורים הכפריים של מזרח אירופה נחפרו מסתורים או בונקרים מתחת לבתים, רפתות ואסמים שבהם ניתן היה להסתיר יהודים. הם הוסתרו גם בעליות גג, ביערות, בבתי קברות ובכל מקום שסיפק מחסה, ובכללם תעלות ביוב וכלובים בגן החיות. התנאים הפיסיים במסתור היו לעיתים קשים מנשוא. המסתתרים חיו בצפיפות, בחשכה ובקור, אולם הם ידעו כי מציליהם חיים אף הם בחשש גדול. המצילים דאגו לספק מזון למסתתרים - משימה לא פשוטה ומעמסה על משק הבית של משפחות עניות. לפעמים הציגו את היהודים כקרוביהם ואת הילדים כמאומצים. יהודים גם הוסתרו בדירות מגורים בערים, ילדים יהודים הובאו למנזרים שבהם הנזירות הסתירו את זהותם האמיתית. היהודים במערב אירופה הסתתרו בעיקר בבתים, בחוות ובמנזרים.

ניירות מזויפים וזהויות בדויות

אימוץ זהות לא-יהודית חייב השגת מסמכים מזויפים וקבלת עזרה קבועה לביסוס הזהות המזויפת. חלק מן המצילים עסקו בזיוף לפרנסתם ואחרים היו פקידים שהיה ביכולתם להנפיק מסמכים מזויפים, אנשי כמורה זייפו תעודות הטבלה ודיפלומטים זרים הנפיקו ויזות, דרכונים או תעודות חסות בניגוד למדיניות הרשמית של מדינותיהם. בשלהי 1944 הנפיקו דיפלומטים בבודפשט ניירות הגנה ותלו את דגלי מדינותיהם על בתים שלמים על מנת להכניס יהודים תחת חסות דיפלומטית. מצילים גרמנים דוגמת אוסקר שינדלר, העלו נימוקים שהיהודים נחוצים להם למען המאמץ המלחמתי הגרמני והוליכו שולל את הקצינים הנאצים על מנת להגן על עובדיהם היהודים מפני גירוש.

הברחה וסיוע לבריחתם של יהודים

היו מצילים שסייעו ליהודים לצאת מאזורים מסוכנים במיוחד ולהימלט אל אזורים בטוחים יותר. היו שהבריחו יהודים מתוך גטאות ובתי כלא, וסייעו להם בחציית גבולות אל מדינות שלא נכבשו על ידי הגרמנים, אל שוויץ הנייטרלית, ואל אזורים בשליטת האיטלקים מהם לא גורשו יהודים או להונגריה, לפני הכיבוש הגרמני במרס 1944.