ב-14 במאי 1941 נקראו גברים יהודים בגילים 18 עד 40 להתייצב במשטרת פריס. הם זומנו בגלויה ירוקה, ועל כן נקרא גל מעצרים זה "הכרטיס הירוק" (billet vert). בגל מעצרים זה נעצרו בפריס למעלה מ-5,000 יהודים, כמעט כולם ממוצא פולני, וגם יהודים מעטים ממוצא צ'כי ואוסטרי. העצורים נשלחו למחנות המעצר פיתיווייה ובון-לה-רולאנד.
"מעירים אותם משנתם בשעה שש בבוקר ובשעה שבע הם מקבלים מין קפה בלי סוכר ובלי לחם", כתב העיתונאי היהודי ז'ק ביילינקי ביומנו, "הרעב מאורגן היטב לאנשים ששום פשע אינו רובץ על מצפונם ואינם עומדים לשום משפט."
בקרב יהודי פריס פשטה חרדה. יהודים רבים החלו לחשוש לישון בבתיהם ואחרים נמנעו מלצאת לרחובות. בתי כנסת שלמים, בעיקר של יהודים יוצאי פולין, התרוקנו ממתפלליהם. ועד סיוע יהודי שהוקם לאחר המעצרים אסף כסף רב למען משפחות העצורים.
בתחילת יוני 1941 נחקק חוק יהודים חדש ומחמיר והוחרפה התעמולה נגד היהודים. לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, נעצרו יהודים רבים בעלי אזרחות סובייטית. ב-20 באוגוסט נעצרו כ-3,000 יהודים בפעולה פתאומית של הגרמנים והצרפתים. המאסרים הסתייעו ברשימות מפורטות שהכינו קציני משטרה צרפתיים.בתוך שלושה ימים נעצרו עוד כ-1,200 יהודים ונכלאו בדרנסי.בשבועיים שלאחר מכן נעצרו עוד מאות יהודים. "בדרנסי מסתובב יהודי עם בובה. הוא הלך לקנות בובה לילדה שלו ובדרכו חזרה הביתה נעצר ברחוב ונכלא בדרנסי", כתב ביילינקי ביומנו.
בסתיו 1941, בעת חגי תשרי, היתה הנוכחות בבתי הכנסת דלילה מהרגיל, בעיקר עקב הפחד מפני מעצרים נוספים בעיצומם של ימי החג והמועד. עד נובמבר 1941 שוחררו רבים מהעצורים. רבים מהיהודים חשו הקלה נוכח צעד זה, בסברם ש"הרע מכל כבר מאחורינו". אך בדצמבר 1941 התחדשו המעצרים. הפעם ביצעו אותם גרמנים. במקביל למעצרים ביקשו הגרמנים להשקיט את חרדותיהם של היהודים ולעודדם להתנדב, ועל כן הפיצו קריאה לאלפי מתנדבים יהודים לשם עבודה בחבל הארדנים שבצפון מזרח צרפת. מאות גברים יהודיים נעצרו ונשלחו למחנה קומפיינייה (Compiègne) מצפון-מזרח לפריס, אך גם הם שוחררו בחודשים הבאים. כך קרה שפחות מ-10,000 יהודים נותרו במחנות הריכוז בצרפת ערב התחדשות המעצרים במרס 1942 והמעצרים ההמוניים לשם גירוש ביולי 1942.