כהיסטוריון של השואה, הרעיון לקבע אמת היסטורית בחוק לא נשמע לי מתאים. היסטוריה היא נושא למחקר אקדמי, ולעתים קרובות קיימות במחקר דעות שונות. בבסיס החופש האקדמי נחות דעות שונות והחופש לבטא אותן. דברים שחוקר היסטוריה טוען ניתן למדוד אך ורק לפי אמת מידה אחת – האם הם מעוגנים במסמכים והאם הפרשנות המוצעת להם הינה בלתי משוחדת ככל האפשר?
וככל שהדבר נוגע לציבור הרחב, כאשר אנשים דנים בהיסטוריה, חוק אחד צריך להתקיים: האם הם יודעים על מה הם מדברים?
בעולם מושלם, אדם שמכחיש עובדה היסטורית מוכחת כגון השואה, אמור להיחשב נושא לבדיחה. הוא אמור להיות נושא ללעג לא פחות מאדם שמתעקש על כך שהארץ שטוחה או שכדור הארץ מסתובב סביב הירח. מכחיש השואה לא אמור להיקנס או להיכלא על כך שהוא מגוחך. אנשים אמורים לגרום לו להרגיש כה מושפל עד כי ירצה להסתתר זמן רב במערה עמוקה וחשוכה ולהתבייש להראות את פניו באור היום. אך איננו חיים בעולם מושלם או בעולם שמתקרב לכך.
הכחשת השואה היא עבירה על פי החוק בכתריסר מדינות, ביניהן מדינות שבהן נמחקה כמעט כל האוכלוסיה היהודית במהלך הטבח הנאצי. תושבים מקומיים שיתפו פעולה לעתים קרובות ברצח היהודים. בחלק ממדינות אלה ובמדינות אחרות, האנטישמיות עדיין קיימת ואף משגשגת לאחרונה, והכחשת השואה מוצאת אוזן קשבת לעתים קרובות.
הכחשת השואה היא צורה של אנטישמיות, אשר עדיין מובילה בימים אלו לאלימות נגד יהודים יחידים ונגד יהודים באופן כללי. הכחשת השואה מהווה הסתה לאלימות באופן מוחשי, ודוגמה קיצונית לכך קיימת כיום באיראן.
הסתה לשנאה על רקע גזעי, אתני או דתי והסתה לאלימות אסורות על פי החוק במדינות רבות. הכחשת השואה נמצאת בקטגוריות אלה. לא מדובר כאן על חקיקה שעלולה לבלום דיון אקדמי הקשור לאמת היסטורית. גם לא מדובר כאן על חקיקה שנועדה לאסור על הכחשת עובדה היסטורית כדי שמישהו לא ייעלב. מדובר בחברה שעושה מאמץ למנוע מעשי אלימות ואפילו רצח עם. האם נדרשת חקיקה כדי לקבוע שארועים אחרים הדומים לשואה אכן התקיימו? הדבר תלוי במבחן לקמוס פשוט: האם הכחשת הארועים האלה עשויה לעורר אלימות נגד קבוצת אנשים?
גם כאשר נראה שהכחשתו של רצח עם מסוים, טיהור אתני או כל צורה אחרת של פשעים נגד האנושות אינה מהווה הסתה לאלימות, אין פירוש הדבר שאנו, כחברה, צריכים להתעלם מהבעיות הצצות מהכחשתו של ארוע זה. יש ללמוד את ההיסטוריה של חוסר האנושיות שהפגין המין האנושי והסיבה לכך חורגת מהבנה פשוטה של גורם ותוצאה מיידיים. מניסיוננו בהוראת השואה אנו יודעים שחינוך אינו מחסן אנשים באופן אוטומטי כנגד ביצוע מעשי זוועה. אבל אנו יודעים גם שדרך חינוך, בכל הרמות ובכל האמצעים, אנו יכולים למצוא דרכים לחנך נגד שנאה. יש לטפח מודעות רחבה המבוססת על הכרת פשעי העבר נגד האנושות. מודעות כזו תקשה על מפיצי אידיאולוגיות השנאה והאלימות למכור את סחורתם ולצבור תומכים.
חינוך וחוקים הם שני כלים חשובים במאגר כלי הנשק שלנו נגד אלימות הנובעת מתוך שנאה. שום מידה של חינוך אין בה די, אך החוקים שמגבילים את דבריהם של אנשים צריכים להיות ברירה אחרונה ויש להשתמש בהם בזהירות מופלגת. העובדה המצערת היא - לפחות לעת עתה - חוקים כאלה נחוצים במקומות רבים.
6 בדצמבר 2006
