לעתים קרובות נטען שהפלסטינים והערבים משלמים את מחיר השואה. לטענה זו אין בסיס בתיעוד ההיסטורי. ברור שהיו אלה היהודים ששילמו את מחיר השואה בדמותם של כשישה מיליון קורבנות חפים מפשע – ולא המבצעים, העומדים מהצד או הערבים בפלסטין או בכל מקום אחר.
בטענה שהפלסטינים משלמים את מחיר השואה טמונה ההנחה השגויה שהקשר היהודי לארץ ישראל הפך למשמעותי רק עם התעוררות הניסיון הנאצי להשמיד את היהודים. טענה זו מתעלמת מהקשר העתיק, המתמיד, של העם היהודי לארץ ישראל ומהמפעל הציוני בעת החדשה, מפעל שהחזיר עם גולה לארץ אבותיו. טענה זו מתעלמת מקיומה של קהילה יהודית חיה ותוססת בפלסטין לפני מלחמת העולם השנייה, קהילה שנפגעה קשות על ידי הגבלות בריטיות על ההגירה. טענה זו מתעלמת מהצעתם של הבריטים לפני המלחמה, ההצעה לחלק את פלסטין, הצעה שאותה קיבלה ההנהגה הציונית בקונגרס הציוני ה-20, בקשיים רבים, והערבים דחו אותה באופן מוחלט. אם היה מהלך זה יוצא לפועל, הוא היה עשוי להכין את הרקע להקמתה של מדינת ישראל בשלב מוקדם יותר. טענה זו מטשטשת את העובדה שרעיון החלוקה עצמו גובש על מנת ליישב בין הרצונות המתחרים – רצונם של היהודים למדינה יהודית בארץ מולדתם ההיסטורית ורצונם של הערבים בכך שפלסטין תהיה ערבית.
התפיסה שהפלסטינים משלמים את מחיר השואה מניחה מראש שהעולם העניק ליהודים מדינה בראש ובראשונה כיוון שחש רגשות אשמה חמורים ואהדה כלפי קורבנות השואה. חוקרים רציניים מסכימים שלרגשות כאלה, של תחושת אשמה ואהדה, היה לכל היותר תפקיד משני בהקמתה של מדינת ישראל. בפועל, שיקולים פוליטיים קרים היו הגורם המשמעותי יותר בנוגע לתמיכה בהקמתה של מדינת ישראל.
הבריטים נואשו מניהול המנדט על פלסטין, אותו קיבלו מחבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. כאומה, הם היו מותשים ממאבקם הממושך נגד היטלר ובעלי בריתו. הם זנחו מזמן את התחייבותם להקים בית לאומי לעם היהודי וחשו חסרי ישע בהתמודדותם עם האלימות התכופה בארץ ישראל. בריטניה שלאחר מלחמת העולם השניה חיזרה בהתלהבות אחר הערבים, חשה כי התמיכה היהודית מיותרת והפגינה אהדה מעטה כלפי ניצולי השואה.
ניתן לטעון כלפי סטאלין דברים רבים, אך אי אפשר לטעון כי גילה אהדה יתרה כלפי היהודים והציונות. כשהחלה המלחמה הקרה, סטלין רצה לייסד "ישות מערערת במזרח התיכון", כפי שהבהיר זאת באזניהם של ראשי המשטרים הסובייטיים החדשים במזרח אירופה. תמיכתו המתגבשת של הגוש הסובייטי בהקמתה של מדינת ישראל היתה בעיקר על רקע זה.
לגבי הנשיא האמריקאי טרומן, היסטוריונים נחלקים בדעתם לגבי המידה שבה אהדה ליהודים אכן השפיעה עליו. לכל היותר היתה גישתו כלפי היהודים וישראל דו-ערכית. היועצים במחלקת המדינה תחת ממשלו של טרומן התנגדו בתוקף ובקולי-קולות להקמתה של מדינה יהודית וטרומן עצמו נתן ביטוי מעת לעת לסוג האנטישמיות שהיה נפוץ למדי בארצות הברית של הימים ההם. ההנחה הרווחת היא שבבחירות לנשיאות בשנת 1948, הזדקקותו של טרומן לניצחון במדינת ניו יורק, בה היתה אוכלוסיה יהודית גדולה, מילאה תפקיד משמעותי ביותר בהכרתו המהירה במדינת ישראל. סביר להניח שגם אהדה מסוימת לניצולי השואה תרמה לשינוי במדיניותו.
סיסמאות שטחיות עשויות להוות חלק מויכוח פוליטי רדוד, אך אין לאפשר להן להיות בעלות תפקיד במאמצים כנים לקדם את השלום באזור כה סבוך כמו המזרח התיכון. על מנת לקדם דו-קיום בר-קיימא, עלינו ראשית לחתור להבנת המורכבויות. בלי הבנה כזו, אין סיכוי לפתח אסטרטגיות חדשניות שיטפחו את השלום. לרטוריקת הסתה אין תפקיד בתהליך זה.
Approaching the Holocaust: Texts and Contexts (Vallentine Mitchell, 2005).
