לאחרונה השווה שוב דובר של החמאס את המצב בעזה לאירועים במהלך השואה. הצהרה כזו אינה מפתיעה כשהיא באה מפקיד המייצג גוף שמצהיר מחויבותו לטרור ולהריסתה של ישראל. אמירות כאלה מדאיגות אף יותר נוכח העובדה שהשבוע נשמע להן הד מפי סגן שגריר לוב באו"ם, איברהים דבאשי, בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם, גוף שחבריו מתיימרים להיות מסורים לשימור השלום. השימוש הבלתי פוסק בדימוי השואה במאמצי התעמולה של החמאס ואחרים הנו מסוכן ומדאיג. השוואה ארסית כזו מתעוררת לעתים תכופות בשילוב עם יסודות של אנטישמיות קלאסית והאשמות אנטי-ישראליות ארסיות. רטוריקה כזו כבר איננה רק שפת הדיון של החמאס ותומכיו, אלא גם של דוברים בעולם הערבי-מוסלמי. גם ביתר חלקי העולם אימצו משקיפים אובייקטיביים-לכאורה את הקוד הזה, או שהם חוזרים ללא ביקורת על דבריהם של אלו המשווים את עזה לגטו ורשה, בהתעלמם הן מהעובדות ההיסטוריות והן מההקשר.
לשפה יש כוח. המילים שבהן אנו בוחרים להשתמש הנן בעלות משקל ובעלות משמעות. אם אנו בוחרים לכנות כל אירוע "רצח עם" או להשוות כל אירוע לשואה, הרי שאנו נסוגים ממשמעותן האמיתית של המילים האלו ומפחיתים את יכולתן לייצג זוועה אמיתית. התוצאה תהיה שכאשר אנשים יעמדו מול רצח עם הם יהססו לזעוק. אם הכל הוא רצח עם, הרי שדבר אינו רצח עם.
נראה שהמובן מאליו, מה שלפני זמן לא רב נתפס על ידי רוב העולם המערבי כאמת, דורש כעת שיחזרו עליו שוב ושוב: אין שום עובדה או הקבלה שאפשר לשרטט בין האירועים העכשוויים בעזה ובין האירועים ההיסטוריים של השואה. מטרתם של הנאצים היתה לרצוח כל יהודי באירופה ולאחר מכן בעולם כולו, רצח שיטתי והמוני של כל היהודים – גברים, נשים וילדים – פשוט מפני שהיו יהודים. הנאצים ייסדו גטאות בהתבסס על אידאולוגיית הגזע שלהם, כחלק מרדיפה אנטי-יהודית מתמשכת שהגיעה לשיאה ברצח המוני שבוצע במפעלי מוות בלבה של אירופה. היהודים לא נרדפו בגלל דבר מה שעשו אלא בגלל התפיסות הנאציות שהתבססו על מציאות מדומיינת ומעוותת.
בניגוד לכך, המצב העכשווי במזרח התיכון הוא מצב קלאסי של יריבים. העימות בין הפלסטינים וישראל הוא בבסיסו על אדמה וריבונות, והוא כולל נושאים מוחשיים והיסטוריה ארוכה ומפותלת. ביקורת על שני הצדדים בסכסוך היא לגיטימית. אך השמעת שקרים מוחלטים במקום ביקורת לגיטימית שוללת את היכולת ליצור הבנה. שקר, גם אם הוא גדול וגם אם חוזרים עליו שוב ושוב, לא הופך לאמת.
ודאי שניתן להשוות את השואה ולעמתה עם אירועים אחרים בהיסטוריה; למעשה, השוואה מסייעת לנו להבין אירועים טוב יותר. אך השוואה והנגדה הן פעולה שונה מהצגה שטחית של דברים כשווים זה לזה. יתרה מכך, כאשר לאירועים אין מכנה משותף אמיתי – כפי שיעיד כל אדם עם מעט ידע היסטורי ויושר אינטלקטואלי – השוואה והנגדה עושות עוול ולרוב מהוות מניפולציה מכוונת. לעשות כך לשואה, שאפשר לטעון שהיא אחד האירועים המשמעותיים והמחרידים בהיסטוריה המודרנית, פירושו ביזוי הקרבנות והתייחסות לאירועים כאל טריוויאליים.
אנו יודעים מדוע דוברי החמאס ושותפיהם בוחרים להשתמש בדימוי זה. הוא משכנע ומהדהד בקרב שומעיהם באופן מיידי. אך תפקידם של העורכים באמצעי התקשורת, כאשר הם מדווחים על שימוש באמצעים כאלה ובשפה כזו, לספק את ההקשר ואת הפרספקטיבה, כפי שעשה ה"וושינגטון פוסט" כאשר פרסם את מאמר המערכת שדן במחמוד א-זהאר. כקוראים ומאזינים, עלינו להאזין באופן ביקורתי למילים בהן נעשה שימוש ולמסר שמועבר.
לא מדובר רק בשאלה פשוטה של סמנטיקה, אלא בהרבה מעבר לכך. שפה היא המטבע איתו אנו סוחרים, ובו תלויה הציוויליזציה שלנו. זוהי הדרך שבה אנו מאפשרים לאחרים להבין אותנו. אם אנחנו מאפשרים למשמעותן הטבועה של מילים להתעוות, תפיסת המציאות שלנו משתנה ואנו מערפלים לא רק את שפתנו אלא גם את הבנתנו ואת שיפוטנו.
מאמר זה הופיע לראשונה בעיתון "הארץ" באנגלית, ב-2 במאי 2008.
