01/08/1914, ט' באב תרע"ד, פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
לאחר ההתנקשות בחיי הארכידוכס פרדיננד מאוסטריה בסרייבו הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה. מדינות נוספות הצטרפו למלחמה בתוך מספר ימים. מעצמות המרכז (גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית ובולגריה) לחמו נגד מדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה). בנובמבר 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז; ב-1915 הצטרפה איטליה למדינות ההסכמה וב-1917 הצטרפה ארצות הברית למדינות ההסכמה.
24/04/1915, י' באייר תרע"ה, תחילת רצח העם הארמני
בשנתה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה, במהלך המלחמה בין טורקיה לרוסיה באזורים הארמניים של טורקיה, פקפקו הטורקים בנאמנותם של הארמנים וגרשו אותם מבתיהם. לפחות מיליון ארמנים, כמחצית מאוכלוסיית הארמנים בטורקיה, נרצחו במהלך הגירוש על ידי הטורקים.
02/11/1917, י"ז בחשוון תרע"ח, הצהרת בלפור
שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור (Arthur James Balfour), הצהיר כי בריטניה תומכת ביצירת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה. הצהרה זו ניתנה לאחר שהכוחות הבריטיים השתלטו על החלק הדרומי של פלסטינה ועמדו לכבוש את החלק הצפוני של פלסטינה. עקב כך הפך החזון הציוני לתכנית פוליטית שנראתה בת הגשמה.
07/11/1917, כ"ב בחשוון תרע"ח, מהפכה קומוניסטית ברוסיה
בתגובה לתבוסתה של רוסיה בחזית, סולק הצאר ניקולאי השני מכסאו במהפכה במרס 1917, והוקמה ממשלה שהורכבה מליברלים ושמרנים. ככל שנמשך המבוי הסתום במערכת הפוליטית וככל שהתרבו התבוסות בחזית, צברו הסוציאליסטים פופולריות. האגף הקיצוני שלהם, המפלגה הבולשביקית בהנהגת לנין, קראה להסכם שלום מיידי ולהקצאת אדמות לאיכרים.
בנובמבר 1917 עלו הבולשביקים לשלטון. הממשלה החדשה הגיעה להסכם שביתת נשק עם גרמניה בדצמבר 1917 ולהסכם שלום נפרד עם גרמניה במרס 1918, אך גלשה למלחמת אזרחים ממושכת עם מתנגדיה מבית.
08/01/1918, כ"ד בטבת תרע"ח, וילסון מציג את "14 הנקודות" כבסיס לשלום עולמי
נשיא ארצות הברית וודרו וילסון (Woodrow Wilson) חשף את תכנית השלום בת 14 הנקודות, בנאום בפני שני בתי הקונגרס. הנושאים המרכזיים בתכנית היו נסיגת גרמניה מכל השטחים שכבשה במלחמת העולם הראשונה ומצרפת בשנת 1871, הגדרה עצמית לעמים שונים באימפריה האוסטרו-הונגרית ובאימפריה העות'מאנית, והקמתה של מדינה פולנית. הסעיף האחרון בתכנית התווה את הקמתו של ארגון אומות כולל, שיבטיח בדרכי שלום את עצמאותן וריבונותן של מדינות, קטנות כגדולות.
09/11/1918, ה' בכסלו תרע"ט, הקמתה של רפובליקת ויימר
קייזר גרמניה וילהלם השני (Wilhelm II) הודח מכסאו ונמלט להולנד. השלטון בגרמניה עבר למנהיג הסוציאליסטי פרידריך אברט (Friedrich Ebert), שייסד ממשלה זמנית. קואליציה ליברלית-סוציאליסטית זכתה בבחירות לאסיפה הלאומית ב-19 בינואר 1919 וחוקת הרפובליקה הדמוקרטית החדשה הוכרזה בויימר בספטמבר 1919.
28/06/1919, ל' בסיוון תרע"ט, גרמניה חותמת על חוזה ורסאי
נציגיה של הרפובליקה הגרמנית החדשה חותמים על חוזה שלום בוורסאי (Versailles), צרפת. ההסכם מאלץ את גרמניה להודות בכך שהיא אשמה בפרוץ המלחמה, למסור לצרפת שטחים נרחבים במערב, שטחים במזרח - לפולין ושטחים בצפון – לדנמרק, לקבל הגבלות משמעותיות על גודלם של כוחותיה המזוינים ולשלם פיצויים גבוהים לצרפת. קבוצות אוכלוסיה רבות בגרמניה ראו בהתחייבויות אלה השפלה לאומית שיש לבטל.
חוזה המשך נחתם בטריאנון (Trianon) ב-1920 ובו נקבע שלהונגריה יישארו רק שליש משטחה לפני המלחמה ושתי חמישיות מאוכלוסייתה. הסכם זה ליבה רגשות אי שביעות רצון בהונגריה בתקופה שבין מלחמות העולם.
24/02/1920, ה' באדר תר"פ, הקמת המפלגה הנאצית
התפתחותו של הנאציונל-סוציאליזם המאורגן החלה עם הקמתה של מפלגת הפועלים הגרמנית במינכן ב-5 בינואר 1919, מקבוצת ימין קטנה שבראשה עמד אנטון דרקסלר (Anton Drexler), שנודע בקנאותו האנטישמית. ב-24 בפברואר 1920 אורגנה הקבוצה כ"מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית" (Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei, NSDAP), ובקיצור -"המפלגה הנאצית". האידיאולוגיה הנאצית התבססה מראשיתה על אנטישמיות, פופוליזם, גזענות ופאן-גרמניות. מראשיתה היו דומיננטיים רעיון "הגזע העליון", אנטי-בולשביזם פעיל וחזון של כיבוש גרמני של ה"לבנסראום" (שטחי המחייה) במזרח.
אדולף היטלר הצטרף למפלגה ב-12 בספטמבר 1919 ולאחר קריירה קצרה כתועמלן המפלגה הפך למנהיגה ב-1921. מצע המפלגה מ-1920, אותו עיבדו היטלר ודרקסלר, כלל סעיפים הנוגעים לצבא, לאומה, לחברה, לכלכלה ולאנטישמיות. בשנת 1923 המפלגה היתה פעילה במקומות רבים, בעיקר בבוואריה. זמן קצר לאחר מכן רכשה מוניטין של תנועה לאומית קיצונית אגרסיבית על ידי שלהוב האווירה הפוליטית. זאת עשתה באמצעים של טקטיקות סנסציוניות, כגון פרובוקציות של עימות על ידי ארגון כוחות הסער של המפלגה, האס-אה (SA), ופעולות נוספות שהתבססו על המודל הפשיסטי (מצעדי רחוב, אסיפות המונים וכו'). באותה תקופה היתה השפעתה של המפלגה הנאצית חזקה במיוחד בקרב ארגונים גזעניים-גרמניים ולאומניים בבוואריה. עקב כך עמד היטלר בראש ניסיון כושל להפיל את ממשלת ויימר על ידי פוטש מזוין במינכן, ב-9 בנובמבר 1923. המפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק, לתקופה קצרה; היטלר הושם בכלא למשך תשעה חודשים. זמן קצר לאחר שחרורו נוסדה המפלגה הנאצית מחדש והתפשטה מבוואריה למערב גרמניה ולצפונה.
תחת השפעתם של האחים אוטו וגרגור שטראסר (Gregor & Otto Strasser) ויוזף גבלס (Joseph Goebbels) אימצה המפלגה הנאצית אופי של מפלגה אנטי בורגנית וכן אופי מהפכני מבחינה לאומית וחברתית. בבחירות לרייכסטאג בשנת 1924 זכו הנאצים רק ב-3% מקולות הבוחרים. עלייתם הדרמטית החלה בשנות ה-30, כשכוחם ברייכסטאג עלה מ-18.3% ב-1930 ל-37.3% ב-1932, ושוב, ל-43.9% בבחירות שנערכו ב-5 במרס 1933 (כאשר הנאצים כבר היו בשלטון). מספר החברים במפלגה עלה מ-6,000 בשנת 1922 ל-8.5 מיליון בשנת 1945.
חלק גדול מהפופולריות של המפלגה לפני עלייתה לשלטון נבע מיכולתה לגייס המונים (עצרות, הפגנות) ועל ידי שימוש בצורות מודרניות נוספות של ביטוי פוליטי. ועידות המפלגה השנתיות והטקסים מרהיבי העיניים בנירנברג הפכו לתופעה ציבורית מרכזית בחיים הפוליטיים הגרמניים במשטר הנאצי של שנות ה-30. המפלגה הנאצית התאפיינה במבנה צנטרליסטי ואוטוריטרי שהתבסס על ה"פיהרר-פרינציפ" ("עקרון הפיהרר"). מנהיג המפלגה היה אדולף היטלר ותחתיו עמד "סגן הפיהרר". מבחינה ארגונית נוהלה המפלגה על ידי 18 פקידי מפלגה בדרגת "רייכסלייטר" (מנהיג אזורי); באופן טריטוריאלי נוהלה המפלגה על ידי 32 "גאולייטרים". מוסדות המפלגה כללו את האס אה (SA), האס אס (SS) וה"היטלריוגנד" (נוער היטלר).
24/10/1922, ב' בחשוון תרפ"ג, הפשיסטים צועדים לרומא בראשות מוסוליני
ב-24 באוקטובר 1922 הכריז בניטו מוסוליני (Benito Mussolini), מנהיג המפלגה הפשיסטית באיטליה, בוועידה בנאפולי, על כוונתו לתפוס את השלטון באמצעות צעדה על רומא. שישה ימים לאחר מכן נכנסו כ-40,000 פשיסטים חמושים לרומא בלא שנתקלו בהתנגדות והמלך ויטוריו עמנואלה השלישי (Vittorio Emanuele III) מינה את מוסוליני לתפקיד ראש ממשלת איטליה. בתחילה עמד מוסוליני בראשה של ממשלת קואליציה, אך בהדרגה הפך עצמו לדיקטטור במדינה בת מפלגה אחת.
11/01/1923, כ"ג בטבת תרפ"ג, כיבוש חבל הרוהר, שהוביל להיפר-אינפלציה ברפובליקת ויימאר
המשבר הכלכלי, שהוחמר עקב נזקי המלחמה ועול תשלומי הפיצויים, הביא את כלכלת גרמניה לסחרור אינפלציוני. ב-11 בינואר 1923 כבשה צרפת את חבר הרוהר (Ruhr) בגרמניה, כדי לאלץ את גרמניה לשלם פיצויים. עקב כך צנח המארק לשווי של החלק ה-10,000 משוויו. בסתיו של אותה שנה הרקיעה האינפלציה שחקים והמארק צנח לשווי של החלק ה-1,000,000,000,000 משוויו המקורי.
08/11/1923, כ"ט בחשוון תרפ"ד, הפוטש של היטלר נכשל
היטלר מנסה לתפוס את השלטון בבוואריה (דרום גרמניה) על ידי תפיסת עיר הבירה שלה, מינכן. הוא ועמיתיו לודנדורף (Ludendorff), רם (Roehm) וגרינג (Goering) תכננו להשתלט על מינכן ולצאת ממנה לברלין. הפוטש הנאצי נכשל; היטלר נעצר. הוא נדון לחמש שנות מאסר אך קיבל חנינה בדצמבר 1924 ושוחרר אחרי שריצה רק תשעה חודשי מאסר.
05/10/1925, י"ז בתשרי תרפ"ו, ועידת לוקארנו מתכנסת כדי למנוע מלחמה בין גרמניה ושכנותיה המערביות
לאחר ועידה שהתקיימה בלוקארנו (Locarno) שבשוויץ בין 5 ל-16 באוקטובר 1925 נחתם הסכם שבו הכירה גרמניה בגבולה המערבי כפי ששורטט בהסכמי ורסאי והתחייבה לא לשלוח כוחות מזוינים לחבל הריין לאחר שכוחות הכיבוש יפנו אותו. ההסכם היה חלק משורת פעולות פוליטיות של ראש ממשלת גרמניה, גוסטב שטרזמן (Gustav Stresemann), שבאמצע שנות ה-20 ייצב את מעמדה של גרמניה באירופה ושיפר את יחסיה עם המערב ועם ברית המועצות.
25/10/1929, כ"א בתשרי תר"צ, יום שישי השחור – הבורסה בניו יורק מתמוטטת
התמוטטות בורסת המניות של ניו יורק גרמה למשבר כלכלי גדול בארצות הברית ובעקבותיו – בעולם כולו. בתגובה למשבר בחר הציבור האמריקני בפרנקלין דלנו רוזוולט (Franklin Delano Roosevelt) לנשיאות, בבחירות 1932. תכניתו מרחיקת הלכת של רוזוולט, ה"ניו דיל" (New Deal, העיסקה החדשה), העמיקה את מעורבות הממשל הפדרלי בכלכלה, וסייעה בחילוץ המדינה מהמשבר.
06/11/1932, ז' בחשוון תרצ"ג, המפלגה הנאצית זוכה ב-33.1% מקולות המצביעים בבחירות לרייכסטאג
בבחירות לרייכסטאג בשנת 1924 זכו הנאצים רק ב-3% מקולות הבוחרים ונחשבו מפלגה קיקיונית. המשבר הפוליטי והכלכלי שסחף את גרמניה בסוף שנות ה-20 סייע לעלייה דרמטית של הנאצים בשנות ה-30, והמפלגה הנאצית התחזקה ברייכסטאג במהירות. בבחירות הרות-האסון של 1930 זכו הנאצים ב-18.3% מקולות הבוחרים. מכיוון שמשברים פרלמנטריים חזרו ונשנו בגרמניה, הוכרז על בחירות נוספות ביולי 1932; הפעם זכתה המפלגה הנאצית ב-37.3% מקולות הבוחרים והפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג.
הנשיא פאול פון הינדנבורג (Paul von Hindenburg), שהסתייג מהיטלר, סירב למנותו לתפקיד הקאנצלר; היטלר, מצדו, סירב להצטרף לכל קואליציה שהיא. ממשלת המיעוט השמרנית לא החזיקה מעמד והציבור הלך לקלפיות שוב, בנובמבר. בבחירות אלה ירד כוחה של המפלגה הנאצית ל-33.1%; רבים האמינו שהמפלגה עברה את שיא כוחה והחלה בדעיכה. המנהיג השמרן פראנץ פון פאפן (Franz von Papen) המשיך להחזיק במשרת הקאנצלר זמן קצר אך נאלץ להתפטר עקב משברים קואליציוניים חוזרים ונשנים. בתחילת דצמבר מונה שר ההגנה קורט פון שלייכר (Kurt von Schleicher) כקאנצלר. גם ממשלתו היתה קצרת-ימים ונפלה ב-28 בינואר 1933. להינדנבורג לא היו ברירות רבות והוא נאלץ למנות את היטלר לתפקיד הקאנצלר.
30/01/1933, ג' בשבט תרצ"ג, היטלר ממונה לתפקיד הקנצלר
ימים מעטים לאחר בחירות נובמבר 1932 דחה הרייכסטג את התכנית של ראש הממשלה המכהן, פרנץ פון פאפן, ל"ממשלת ריכוז לאומי". בתגובה התפטר פון פאפן. היטלר ביקש מהנשיא פאול פון הינדנבורג למנותו לתפקיד הקאנצלר, אך הנשיא סירב, כיוון שסבר שהיטלר ישתמש בתפקיד זה כדי לצבור כוח דיקטטורי. בתחילת דצמבר מינה הינדנבורג את שר ההגנה, קורט פון שלייכר, לראשות הממשלה, אך גם פון שלייכר התפטר לאחר פחות מחודשיים.
בשלב זה בחר הינדנבורג בהיטלר, בהמלצת השמרנים, שסברו כי יוכלו לתמרן את היטלר לשם השגת מטרותיהם. העידן החדש החל באופן צנוע; רק שלושה מתוך 11 השרים בממשלתו של היטלר היו נאצים (היטלר, שר הפנים וילהלם פריק וראש ממשלת פרוסיה גרינג). למרות זאת השתלט היטלר במהירות על כל מנגנוני המשטר ותפקידי המדינה, והפך את גרמניה לדיקטטורה טוטליטרית.
03/02/1933, ז' בשבט תרצ"ג, היטלר מציג את תכנית ה"לבנסראום" (מרחב המחיה)
היטלר גילה את מטרותיו הפוליטיות בנאום שנשא בפני מפקדיהם הבכירים של הצבא והצי. הוא דיבר על הצורך במדינה אוטוריטרית המטוהרת ממרקסיזם ומפציפיזם, על השגת מרחב מחיה במזרח לעם הגרמני, על חימוש גרמניה מחדש ועל התנגדות לחוזה ורסאי. הוא הדגיש את חשיבות הצבא והבטיח שלא יערב את הצבא בסכסוכים פוליטיים פנימיים. בנאומו התכוון היטלר להשיג את תמיכת הגנרלים במשטרו.
27/02/1933, א' באדר תרצ"ג, הצתת הרייכסטאג מביאה למצב חירום
זמן קצר לפני הבחירות הועלה באש בניין הרייכסטאג – ככל הנראה ביוזמתם של הנאצים עצמם. על פי המסופר, כאשר שמע היטלר על ההצתה, אמר: "כעת הנחתי עליהם את ידי". הנאצים ניצלו את הצתת בניין הרייכסטאג על מנת להציג את המעשה כניסיון פוטש קומוניסטי, ועל בסיס ההאשמה הזו העניקו לגיטימציה למלחמה כוללת בקומוניסטים.
באותו לילה הכריז גרינג על מצב חירום עליון שייאכף באמצעות כוחות המשטרה שלו. הנאצים עצרו 4,000 פעילים פוליטיים, רובם קומוניסטים אך גם כמה אינטלקטואלים לא קומוניסטים, השתלטו על מטה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ואסרו את חברי מערכת העיתון של המפלגה. ראשי המפלגה הקומוניסטית ברייכסטאג מסרו את עצמם לידי המשטרה מרצונם, כדי להוכיח שההאשמות נגדם חסרות בסיס.
למחרת בבוקר הציג היטלר לנשיא פון הינדנבורג צו חירום, מוכן לחתימתו, שכלל ביטולן של זכויות אזרח בסיסיות, הרחיב באופן משמעותי את רשימת הפשעים שעונשם היה מוות והרחיב במידה ניכרת את סמכותה של הממשלה להפעיל לחץ על מדינות גרמניה השונות. המשטרה קיבלה סמכות לעצור חשודים ולהאריך את מעצרם בלא הגבלה בלא ליידע את קרוביהם לגבי סיבת המעצר וגורלו של העצור. המשטרה הוסמכה למנוע מעורכי דין או מאנשים אחרים לבקר את העצורים ולעיין ברישומים אודותיהם. שום בית משפט לא הורשה להתערב. לצו החירום "להגנת העם והמדינה" נוסף באותו יום הצו "נגד בגידה". שני הצווים הפכו לבסיס שיפוטי ולאבני פינה בדיקטטורה הנאצית. מתוך צו החירום מ-28 בפברואר 1933:
"סעיפים 114, 115, 117, 118, 123, 124 ו-153 בחוקת הרייך הגרמני מבוטלים באופן זמני. בהתאם לכך, ניתן להגביל זכויות הנוגעות לחופש הפרט ולחופש הביטוי, כולל חירויות העיתונות, ההתאגדות וההתאספות. הפיקוח על מכתבים, טלגרמות ושיחות טלפון, החיפוש בבתים והחרמת הרכוש – כל אלה מותרים מעבר להגבלות החוקיות שהתקיימו עד כה."
פקודה זו, שהחליפה את השלטון החוקתי במצב חירום תמידי, היתה בתוקף עד 1945.
05/03/1933, ז' באדר תרצ"ג, בחירות לרייכסטאג: הנאצים זוכים ב-44% מקולות הבוחרים
הסיבה העיקרית לבחירות לרייכסטאג ב-5 במרס 1933 היתה רצונו של היטלר לחזק את אחיזתו במוסדות המדינה ולהשיג שליטה מוחלטת של המפלגה הנאצית בגרמניה. לאחר מינויו לתפקיד הקאנצלר ב-31 בינואר הביא היטלר לבחירות חדשות. למרות התעמולה האגרסיבית ואווירת הטרור שליבו ביום הבחירות, השיגו הנאצים רק 44% מקולות הבוחרים. הישג זה היווה עלייה של 11% בשיעור ההצבעה לנאצים, בהשוואה לבחירות הקודמות בנובמבר 1932, אך עדיין היה על היטלר להקים ממשלת קואליציה.
22/03/1933, כ"ד באדר תרצ"ג, הקמת מחנה הריכוז דכאו
המשטר הנאצי החדש ייסד את מחנה הריכוז הראשון במרחק כ-15 קילומטר מצפון-מזרח למינכן, באתר בו עמד בעבר מפעל תחמושת עד שננטש עם תחילת המשבר הכלכלי. במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-20 במרס חנך היינריך הימלר את המחנה, שנועד להכיל 5,000 אסירים. הקבוצה הראשונה של אסירים – בעיקר קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים והומוסקסואלים – נלקחה לשם ב-22 במרס. המשטרה הבאווארית שמרה על האסירים עד 11 באפריל, וביום זה עברה השליטה במחנה לידי ה-SS.
תאודור אייקה, שהתמנה לפיקוד על המחנה ביוני 1933, שכלל את המבנה הארגוני של המחנה וקבע את חוקיו המפורטים. כאשר מונה לפיקוד על כל מחנות הריכוז, יישם בהם אייקה את החוקים והמשטר שפיתח בדכאו. המוסד שפיתח אייקה נועד, בעצם קיומו, לזרוע פחד בקרב האוכלוסייה, ובכך היווה כלי יעיל לשם השתקת מתנגדי המשטר. הכלואים היהודים הראשונים באו מקרב הידועים ביותר בין הפוליטיקאים מתנגדי המשטר הנאצי, כיוון שדכאו היה "מחנה פוליטי" במשך 12 שנות קיומו. עם זאת, יהודים זכו ליחס קשה יותר מאשר יתר האסירים.
בהדרגה נכלאו במחנה גם בני סינטי ורומה (צוענים), יחד עם מתנגדיו הפוליטיים של המשטר, ויותר מ-10,000 יהודים מכל רחבי גרמניה נכלאו בו אחרי פוגרום "ליל הבדולח". מסתיו 1937 עד סתיו 1941 שוחררו אלה מבין האסירים שיכלו להוכיח שהם עומדים לעזוב את גרמניה. כשהחל הרצח השיטתי של היהודים, הועברו היהודים מדכאו וממחנות אחרים ברייך למחנות ההשמדה במזרח.
24/03/1933, כ"ו באדר תרצ"ג, חוק ההסמכה
הנאצים קיוו שבבחירות של 5 במרס 1933 ישיגו רוב מוחלט, שיאפשר להם לשלוט ללא מעצורים. כיוון שקיבלו רק 44% מקולות הבוחרים, חיפשו דרך אחרת להקים דיקטטורה: הם יזמו את "חוק ההסמכה", חוק שהיה אמור לתת לממשלתו של היטלר כוחות דיקטטוריים למשך ארבע שנים. על מנת להבטיח שהחוק יתקבל, כלאו הנאצים קומוניסטים ונקטו פעולות כדי לרכך את דעת הקהל, בעיקר בקרב מפלגות שמרניות. ימים מעטים לפני ההצבעה על החוק ערכו הנאצים בפוטסדאם טקס שתוכנן בקפדנות. היטלר תואר ביום זה כמנהיג שמרני לאומי ולא כראש מפלגה קיצונית. הוא הבטיח שהחוק לא יפגע בשום צורה ברייכסטאג, בנשיאות ובממשל העירוני.
ב-23 במרס קידם היטלר את "חוק ההסמכה" ברייכסטאג וכך העניק לממשלתו כוחות דיקטטוריים, ראשית – למשך ארבע שנים, ולאחר מכן – ללא הגבלת זמן. ברגע שהתקבל החוק חוסלה החוקה הדמוקרטית ולא עמד מכשול נוסף בפני שלטונה של המפלגה הנאצית. הממשל השתמש בחוק החדש לשם ביטול החירויות הדמוקרטיות שהיו נהוגות ברפובליקת ויימר וכדי לפרק מפלגות וארגונים פוליטיים. כך, בהליך כמו-חוקי, ביצר היטלר את הדיקטטורה שלו, שבניגוד להבטחותיו לא היתה זמנית. נישול הרייכסטאג מסמכויותיו הוא דוגמה לדרך שבה הנאצים ניצלו וסרסו את מוסדות השלטון של גרמניה, אך נמנעו מלהרסם כדי שגם במשטר הדיקטטורי תישמר מראית עין של מדינה המתפקדת ביציבות.
כאשר התקבל חוק ההסמכה, טען העיתון הנאצי "פולקישר באובכטר" (Voelkischer Beobachter) שזהו "יום היסטורי". המשטר הפרלמנטרי נכנע בפני גרמניה החדשה. למשך ארבע שנים יכול היטלר לעשות כל מה שהוא מבקש – על דרך השלילה, להרוס את הכוחות השוחקים של המרקסיזם; ועל דרך החיוב, לייסד גרמניה חדשה – חברת גזע. המפעל הגדול יצא לדרך. "יומו של הרייך השלישי הגיע!"
01/04/1933, ה' בניסן תרצ"ג, חרם על עסקים יהודיים
בהחלטה של מנהיגי המפלגה הוכרז חרם על עסקים בבעלות יהודית. ועדה של המפלגה ארגנה את החרם לפרטי-פרטים. החרם נועד להתחיל בשבת, 1 באפריל, בשעה 10:30 בבוקר, בכל רחבי גרמניה, מהערים הגדולות ועד כפרים קטנים. נקבע נוהל אחיד: משמרות של נאצים במדים, חלקם חמושים ברובים, יעמדו לפני כל חנות, עסק או משרד בבעלות יהודים, וימנעו מלקוחות או מקונים להיכנס. במקביל ייסעו מכוניות ברחובות וישמיעו ססמאות בגנות הקנייה מיהודים. בעיקר נפגעו חנויות של יהודים ממזרח אירופה. החרם היה הפעולה הראשונה בהיקף ארצי נגד יהדות גרמניה לאחר השתלטות הנאצים על השלטון. הוא נתן לגיטימציה לפעילות אנטי-יהודית וכן נתן לה תמיכה רשמית, שלא היתה קיימת עד אז. החרם ביטא את ניצניה של מדיניות שתצבור תנופה, מדיניות של סילוק היהודים מהחיים הכלכליים והעסקיים ותחתור תחת בסיס קיומם הכלכלי של יהודי גרמניה. בניגוד לתכניות המקוריות, החרם הרשמי הופסק לאחר יום אחד בלבד. למרות סופו המוצהר של החרם, פעילויות חרם בלתי רשמיות, ביוזמות מקומיות, המשיכו ברחבי גרמניה בהיקף קטן יותר.
07/04/1933, י"א בניסן תרצ"ג, "רפורמה" בשירות הציבורי
ראשית השלטון הנאצי התאפיינה בפעולות להרחקת היהודים מעמדות מפתח בציבור ובמינהל הגרמני. "החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה" היה אחד האמצעים לשם כך. מתוך החוק:
יותר לפי התקנות הבאות לפטר פקידים ממשרתם, אף אם ההנחיות המתאימות אינן מצויות בחוק הקיים.
[...]
פקידים שנתקבלו בתור פקידים מאז 9 בנובמבר 1918, מבלי שהיתה להם ההכשרה הנדרשת או הנהוגה לגבי התפקיד, או כישורים אחרים – מפוטרים מן השירות. [...] תפקע זכותם לקבלת קצבה זמנית, קצבת גמלאות או שארים, זכותם להחזיק בשם המשרה, בתואר ובמדים ולענוד אותות השירות...
1. פקידים שאינם בעלי מוצא ארי יועברו לגמלאות... במידה שהמדובר בנושאי תפקידי כבוד, יש לפטרם מעמדתם.
2. פסקה 1 אינה חלה על פקידים שהיו כבר פקידים מאז 1 באוגוסט 1914 או שנלחמו בחזית במלחמת העולם למען הרייך הגרמני או בעלי בריתו, או שאבותיהם ובניהם נפלו במלחמה.
יוצאים מן הכלל נוספים ייתכנו לפי היתר שר הפנים בתיאום עם המשרד הנוגע בדבר או הרשות העליונה לענייני פקידים בחוץ לארץ.
קנצלר הרייך: אדולף היטלר
שר הפנים: וילהלם פריק
שר האוצר: גרף שוורין פון קרוסיק
21/04/1933, כ"ה בניסן תרצ"ג, איסור על שחיטה כשרה
השחיטה הכשרה תוארה באופן מסולף על ידי התעמולה הנאצית כמעשה אכזרי שגורם סבל רב לחיות. ב-21 באפריל נאסר לבצע שחיטה כשרה בגרמניה. היו שוחטים שהמשיכו לעבוד בסתר כדי לספק בשר כשר ליהודים שומרי מצוות. עם זאת, מכיוון שיהודים נושלו בהדרגה מסחר בבעלי חיים, הפך הדבר לקשה יותר ויותר.
25/04/1933, כ"ט בניסן תרצ"ג, הגבלת שיעור התלמידים היהודים בבתי הספר
החוק נגד ציפוף בתי ספר גרמניים ומוסדות להשכלה גבוהה קבע ליהודים מכסה של 1.5% מכלל הנרשמים לבתי ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות, וכן עד 5% מכלל הנרשמים לכל בית ספר ספציפי. כיוון שחל חוק חינוך חובה, לא הוגבלה הרשמתם של יהודים לבתי ספר יסודיים, לעת עתה. עם זאת, בהדרגה עברו יהודים מרצונם למוסדות חינוך בהם התחנכו יהודים בלבד. ב-1938 נאסר על היהודים באופן מוחלט ללמוד במוסדות לימוד כלליים. בסתיו 1941 נסגרו בתי הספר היהודיים בצו מנהלי.
02/05/1933, ו' באייר תרצ"ג, פירוק האיגודים המקצועיים בגרמניה
כדי לעודד את בני המעמדות העובדים לתמוך במשטר החדש, ביקשו הנאצים להשתלט על האיגודים המקצועיים. פקידי האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הוטרדו ונכלאו, ומנהיגי האיגודים סולקו מתפקידיהם, אך הארגונים המקצועיים הנאציים נכשלו בנסיונם ליצור בסיס כוח בקרב המעמד העובד. ב-1 במאי קיים המשטר "חגיגות 1 במאי" שכללו מצעדים מפוארים ונאום חגיגי של היטלר. למחרת השתלטו הנאצים על מטותיהם של כל האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הושלכו לכלא. במהלך מאי ויוני פורקו האיגודים ונוסדה "חזית העבודה הגרמנית" תחת רוברט ליי (Robert Ley).
10/05/1933, י"ד באייר תרצ"ג, הנאצים שורפים אלפי ספרים "מנוונים", ספרים אנטי-נאציים וספרים מאת סופרים יהודיים
שריפת הספרים הפומבית נועדה לשם דיכוי רעיונות וחופש הביטוי. טקטיקה זו הפכה למסגרת עבודה מנהלית. שר התעמולה, יוזף גבלס, החל לפקח על כל היבטי החיים התרבותיים והאינטלקטואליים. בדצמבר 1933 הוחרמו יותר מ-1,000 כותרים וכן מכלול יצירתם של מספר סופרים. עד סוף 1934 הוחרמו יותר מ-4,000 פרסומים. גבלס הקים רשת מסועפת של 41 קציני תעמולה בכל רחבי הרייך. לאחר שהשלימו את השתלטותם על שידורי הרדיו באביב 1933, פנו הנאצים נגד העיתונות. צווים והגבלות הוטלו על הוצאות לאור והגבילו את חופש העיתונות. במהלך השנה נשנו מדי פעם ארועים של שריפת ספרים ברחבי גרמניה.
14/07/1933, כ' בתמוז תרצ"ג, עיקור כפוי של אזרחים גרמנים בעלי מומים מולדים
ביולי 1933 ניתן תוקף ל"חוק למניעת התרבותם של חולים במחלות של חולים במחלות תורשתיות", חוק שיזם שר הפנים, וילהלם פריק. חוק זה חייב את עיקורם של אזרחים גרמניים בעלי מומים מולדים כגון "רפיון שכלי", סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה), אפילפסיה ועוד. העיקורים בוצעו על ידי רופאים ברחבי הרייך.
מתוך החוק:
א. את הסובלים ממחלה תורשתית ניתן לעקר באופן כירורגי במידה שישנה סבירות גבוהה, על פי נסיון מדע הרפואה, שצאצאיהם יסבלו מפגמים תורשתיים – פיזיים או מנטליים.
ב. אדם הוא בעל מחלה תורשתית על פי חוק זה אם הוא סובל מאחת המחלות האלה:
- רפיון שכל מולד.
- סכיזופרניה.
- מניה-דיפרסיה.
- כפיון (מחלת נפילה) תורשתי.
- מחלת הנטינגטון.
- עיוורון תורשתי.
- חירשות תורשתית.
- מום גופני חמור.
ג. נוסף על כך, ניתן לעקר את כל הסובלים מאלכוהוליזם כרוני.
[...] אם בית המשפט החליט על עיקור, על העיקור להתבצע גם בניגוד לרצונו של המועמד לעיקור, אלא אם כן הוא עצמו פנה לבדו בעניין העיקור. האחריות לפנייה למשטרה, כדי שתנקוט את הצעדים הנדרשים, מוטלת על קצין הרפואה. אם נכשלים כל הצעדים האחרים, אפשר להשתמש גם באמצעי כפייה.
על פי ההערכות, בין 200,000 ל-350,000 בני אדם עוקרו בין השנים 1933-1945.
14/07/1933, כ' בתמוז תרצ"ג, גרמניה מוכרזת מדינה בעלת מפלגה אחת
מעת קבלתו של "חוק ההסמכה" לא נזקקה הממשלה להצבעת הרשות המחוקקת כדי לקבל חוקים. באופן מעשי, נאסר על קיומן של מפלגות אחרות. ב-10 במאי הוחרם רכוש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) – מבנים, עיתונים והזרוע הפיננסית. רבים מנציגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ברייכסטג נכלאו. ב-23 ביוני הצטוותה המפלגה השמרנית (DNVP) להתפרק וב-27 ביוני החליטה המפלגה להפסיק לפעול. עד אז כבר התפטרו רוב חבריה או הצטרפו למפלגה הנאצית. ב-14 ביולי 1933 הוכרז על מדינה בת מפלגה אחת, בהצהרה שאסרה על קיומה של כל מפלגה אחרת חוץ מהמפלגה הנאצית.
14/07/1933, כ' בתמוז תרצ"ג, חוק האזרחות
החוק ביטל כל אזרוח שבוצע בין 9 בנובמבר 1918 ו-30 בינואר 1933. רוב המושפעים מכך היו יהודים ממזרח אירופה, שהיגרו לגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה.
20/07/1933, כ"ו בתמוז תרצ"ג, הממשלה הנאצית חותמת על הקונקורדט עם הוותיקן
נחתם הסכם ("קונקורדט") בין הוותיקן לבין גרמניה הנאצית. פרנץ פון פאפן (Franz von Papen), סגן הקנצלר, ייצג את הגרמנים. את הוותיקן ייצג מזכיר המדינה של הוותיקן, הקרדינל אאוג'ניו פאצ'לי (Eugenio Pacelli, לימים האפיפיור פיוס ה-12, שכיהן בין השנים 1939-1958). הארוע סיפק להיטלר ניצחון דיפלומטי חשוב.
20/08/1933, כ"ח באב תרצ"ג, הקונגרס היהודי האמריקני מכריז על חרם נגד גרמניה הנאצית
מיד עם תחילת רדיפתם של יהודי גרמניה הציעו אישי ציבור רבים בקרב יהדות אמריקה הצעות לפעולה חריפה נגד גרמניה. בראש המציעים עמד סטפן וייז (Stephen Wise), ציוני וראש הקונגרס היהודי האמריקני. מגזרים רבים מקרב יהודי ארצות הברית היססו להגן על יהודי גרמניה בפומבי בשל האנטישמיות באמריקה והאקלים הבדלני ששלט בפוליטיקה ובחברה. ב-19 במרס 1933 הכריזה התאחדות ותיקי המלחמה היהודים האמריקניים חרם על תוצרת גרמנית בתגובה להכנות לחרם ה-1 באפריל בגרמניה. באוגוסט הטיל גם הקונגרס היהודי האמריקני חרם על תוצרת גרמנית. יהדות אמריקה היתה מפולגת ומפוצלת, ולא העניקה תמיכה מלאה ומאורגנת לפעילות החרם.
25/08/1933, ג' באלול תרצ"ג, הסכם ההעברה
גרמניה הנאצית והסוכנות היהודית סיימו את הדיונים על "הסכם ההעברה", שאיפשר ליהודים המהגרים לארץ-ישראל להפקיד חלק מנכסיהם בגרמניה ולקבל לירות בריטיות (פאונדס) ארץ-ישראליות עם הגעתם לארץ-ישראל. לאחר שלושה חודשי דיונים, הפדרציה הציונית בגרמניה, בנק אנגלו-פלסטינה ורשויות הכלכלה הגרמניות חתמו על ההסכם, שהתיר העברתו של הון יהודי מגרמניה לארץ-ישראל המנדטורית על ידי מהגרים או משקיעים בדמות סחורות. כך הסירו באופן חלקי הרשויות הגרמניות מחסום שהקשה באופן ניכר על יהודי גרמניה להגר לארץ-ישראל המנדטורית, ובו זמנית הגדיל את הייצור והייצוא של סחורות גרמניות.
עבור הציונים סייע ההסכם להאיץ את ההגירה לארץ-ישראל המנדטורית בכך שאיפשר למהגרים היהודים להציל חלק מערך נכסיהם עם עזיבתם, ולעמוד באחת הדרישות שהוצבו בפניהם על ידי השלטונות הבריטים לשם קבלת אישור הגירה ("סרטיפיקט"). למשך זמן מה סייע "הסכם ההעברה" לנאצים לפגוע בחרם האנטי-נאצי.
13/09/1933, י"ח באלול תרצ"ג, תיאוריית הגזע בבתי ספר גרמניים
גזענות היתה מרכיב חיוני בהשקפת העולם הנאצית, ומהרגע שעלו לשלטון ניסו הנאצים להפוך אותה לחלק בלתי נפרד ומחייב של כל תחומי החיים. כדי לסייע בהטמעת תפיסת העולם הגזענית, הוחל בלימודי תורשה ו"מדע הגזע". כל התלמידים חויבו ללמוד מקצועות אלה ולהיבחן עליהם.
17/09/1933, כ"ו באלול תרצ"ג, ייסוד הנציגות הארצית של יהודי גרמניה
הנציגות הארצית של יהודי גרמניה (Reichsvertretung der Deutschen Juden) היתה הארגון המרכזי של יהודי גרמניה תחת המשטר הנאצי. כאשר עלו הנאצים לשלטון, לא היה ליהודי גרמניה ארגון מקיף בעל אופי ייצוגי. רק בספטמבר 1933 נוסד ארגון מייצג מקיף, שאיגד את קהילות היהודים בגרמניה. הארגון תוכנן באופן שיאפשר לו להתמודד עם הבעיות הקיומיות החמורות של יהודי גרמניה תחת המשטר הטוטליטרי החדש, וקיבל הסמכה לכך.
בראש הארגון עמד הרב ליאו בק (Leo Baeck), אך הכוח המניע והרוח שעמדה מאחורי הארגון היה מנהלו, אוטו הירש (Otto Hirsch). לצדם פעל מינהל שייצג את הארגונים הפוליטיים והדתיים העיקריים של יהודי גרמניה. "הנציגות הארצית" שאפה להקיף את כל היבטי ענייניהם הפנימיים של יהודי גרמניה ולייצג את הקהילה כמכלול מול רשויות גרמניה וארגונים יהודיים מחוץ לגרמניה. תחומי פעילותה העיקריים, שאורגנו על ידי "ועדת השיקום והסעד המרכזית של יהודי גרמניה" (Zentralausschuss der Deutschen Juden fuer Hilfe und Aufbau), היו:
- חינוך, ובכלל זה קידומם והרחבתם של בתי ספר יהודיים, וכן פעילות חינוכית נרחבת בקרב מבוגרים.
- הכשרה מקצועית והכשרה מחדש עבור יהודים רבים יותר ויותר, שאיבדו את אמצעי המחיה שלהם, בעיקר כדי להכין אותם להגירה.
- שירותי רווחה עבור הנצרכים, שמספרם עלה בהדרגה, וכן עבור מוסדות סיעודיים, בתי חולים ומוסדות הקשורים בהם. בהדרגה נאלצו שירותי הרווחה היהודיים לפצות יותר ויותר על הירידה בתמיכתן של רשויות הרווחה הממשלתיות המקומיות.
- עזרה כלכלית, כולל ייסוד סוכנויות עבודה וקרן הלוואות.
- סיוע בהגירה על ידי "חברת העזרה של יהודי גרמניה" (Hilfsverein der Deutschen Juden), ובכל הנוגע להגירה לארץ-ישראל - סיוע על ידי "המשרד הארץ-ישראלי" של ההסתדרות הציונית.
"החברה לתרבות של יהודי גרמניה" (Kulturbund Deutscher Juden) קידמה פעילת תרבותית נרחבת שנותרה עצמאית עד שלהי 1941. פעולותיה האינטנסיביות של "הנציגות הארצית" איפשרו ליהודי גרמניה להתמודד עם ההשפעות החמורות של האפליה והרדיפות שנקט השלטון הנאצי. פעולות אלה הסתמכו באופן ניכר על ארגוני רווחה יהודיים בעולם, אך בעיקר על רוח ההתנדבות והעזרה ההדדית של יהודי גרמניה עצמם.
במגעיה עם השלטונות ביקשה "הנציגות הארצית" להגן על הקיום הפיזי והרוחני של יהדות גרמניה, וסברה שביכולתה להגיב לארועים אנטי-יהודיים משמעותיים, כגון חוקי נירנברג ופרץ הטרור בקיץ 1938. "הנציגות הארצית" לא היתה מוכרת בחוק, אך השלטונות הכירו בה דה פאקטו כנציגתם היחידה של היהודים בגרמניה מול ממשלת הרייך. לאחר ביטול המעמד החוקי של מוסדות הקהילה היהודית, ביססה "הנציגות הארצית" את עצמה כ"קהילה" לאומית על ידי הקמת "התאחדות לאומית של יהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung). ביולי 1939 הכירו השלטונות בארגון זה באופן רשמי, והוא הושם תחת השגחת הגסטפו. כך התאפשר לו לפעול בתחומי ההגירה, החינוך והרווחה. מאז ועד אפריל 1943 היתה "ההתאחדות" הארגון היחיד בגרמניה שעסק בנושא הישרדות יהודית. אחרוני מנהיגיה של "ההתאחדות", בהם הרב ליאו בק, גורשו לטרזין במחצית הראשונה של 1943, והיא בוטלה באופן רשמי ביולי 1943.
ישנם חוקרים שמעריכים את עבודתה של "הנציגות הארצית" כביטוי של הרצון לשמר ולקדם את האופי האותנטי והערכים הבסיסיים של יהדות גרמניה, גם תחת המשטר הטוטליטרי והגזעני. על כן הם מחשיבים את פעילותה "התנגדות רוחנית". חוקרים אחרים סבורים שמטרות אלה היו אשליות, ולמעשה בלתי ניתנות להשגה, והנסיון להשיגן היה טעות טרגית, שאולי מנע הדגשה מספקת של מאמצי הגירה שיכלו להציל חיים.
22/09/1933, ב' בתשרי תרצ"ד, חוק לשכת התרבות של הרייך
החוק קבע שכל פעילות מקצועית בתחומי הספרות, האמנות, העיתונות, התיאטרון והמוסיקה חייבת להיעשות במסגרת "לשכה". החברות בלשכות אלה היתה סגורה בפני יהודים.
14/10/1933, כ"ד בתשרי תרצ"ד, גרמניה פורשת מחבר הלאומים ומהשיחות על פירוק הנשק
הצעד הראשון של המשטר הנאצי בתחום מדיניות החוץ היה פרישה מחבר הלאומים, ב-14 באוקטובר 1933. צעד זה נועד לשחרר את גרמניה מפיקוח בינלאומי על חימושה מחדש, וציין את התנתקותה ממדיניותה של רפובליקת ויימאר. כתוצאה מכך לא יכלה גרמניה להמשיך לטעון שהיא ממשיכה במדיניות הפיוס שאימצה בשנות ה-20. בהדרגה נעלם הרעיון של פירוק גרמניה מנשק.
