בתקופת רפובליקת ויימאר, בין מלחמות העולם, חיו במינכן, בירתה של מדינת בוואריה שבדרום גרמניה, כ-10,000 יהודים - כאחוז וחצי מכלל תושבי העיר. יהודי מינכן מילאו תפקידים בולטים בכלכלה, בחברה ובתרבות בעיר. הם קיימו עשרות ארגוני סעד, חינוך, תרבות, דת, ספורט וארגונים מפלגתיים. בית הכנסת הראשי, המופיע בתמונה, היה בית כנסת גדול ומפואר שנחנך בשנת 1887. לידו היו בתי כנסת אורתודוקסיים וחדרי תפילה חרדיים. ב-1932 כיהנו במינכן ארבעה רבנים. בעיר פעלו עשרות ארגוניים יהודיים בתחומי הסעד, הדת, החינוך, התרבות והספורט, וכן בתחומים פוליטיים, בהם הציונות. מינכן היתה עיר מושבם של ארגונים ארציים יהודיים רבים, ובה יצאו לאור שבועון ציוני ובטאונו של ארגון הקהילות היהודיות של בוואריה.
ועם זאת, בין מלחמות העולם החל שיעור היהודים מבין כלל תושבי מינכן לרדת בעקביות, בין היתר עקב התגברות האנטישמיות בעיר. בתקופת רפובליקת ויימאר הזדקנה אוכלוסייתה היהודית של מינכן, מספר הפטירות עלה על מספר הלידות, ורוב היהודים שנישאו בעיר, נישאו בנישואי תערובת. עקב כך ירד מספר היהודים בעיר, למרות שבתקופה זו הגיעו אל מינכן יהודים מיישובי הסביבה וממזרח אירופה. הירידה במספר יהודי העיר הואצה לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
ב-1918, בתקופת מפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה והפלת המלוכה, נבחר היהודי הסוציאליסט קורט אייזנר כראש ממשלת הרפובליקה העממית של בוואריה (Volksstaat Bayern), רפובליקה שהתקיימה חודשים ספורים. בפוליטיקה בבוואריה בלטו בתקופה זו יהודים נוספים. עקב כך התרבו תקיפות יהודים וארועים אנטישמיים במינכן, והתרבתה ההסתה נגד היהודים בעיתונות המקומית. מרצים יהודים לא התקבלו לאוניברסיטת מינכן בגלל מוצאם, וסטודנטים יהודים הותקפו. במהלך 1919 נרצחו במינכן קורט אייזנר וגוסטב לנדאואר, יהודי נוסף שהיה פעיל פוליטי בולט.
ב-23 באפריל 1920 הורה ראש ממשלת בוואריה גוסטב פון קאר (von Kahr) לגרש ממינכן את כל 1,500 היהודים ממזרח אירופה שחיו בה – כ-15% מיהודי מינכן באותה עת – בנימוק שהם באו מרוסיה הקומוניסטית ולכן מסכנים את שלום המדינה. בלחץ העיתונות הסוציאליסטית בוטל גירושם של יהודים מהגרים ששהו בגרמניה זמן רב, אך יהודים שהיגרו לגרמניה זה מקרוב, גורשו אל גבול פולין. קהילת מינכן נרתמה לעזרת הנרדפים, ולאחר מספר שבועות בוטלו רוב צווי הגירוש.
ב-26 בספטמבר 1923 קיבל פון קאר סמכויות דיקטטוריות בבוואריה. בחודש הראשון לאחר מינויו שב והוציא צווי גירוש נגד 180 משפחות של מהגרים יהודים ממזרח אירופה, שרובם חיו בגרמניה עשרות שנים, בטענה שהם קומוניסטים ומהפכנים. ועד הקהילה ניסה להשיג את שחרורם, ומשנכשל דאג להסעתם לגבול פולין עם כסף ומזון. עקב פעולתו התקיפה של ועד הסיוע ליהודי מזרח אירופה במינכן, פיזרו שלטונות מינכן את הוועד.
ארועים אנטישמיים נוספים התרחשו במינכן בשנות העשרים: ב-1921 צוירו צלבי קרס על קירותיהם של שני בתי כנסת בעיר. בחג הסוכות של שנת 1923 נופצו שמשותיו של בית הכנסת הגדול, הנראה בתמונה זו. באותו מועד הותקפו מתפללים בבית כנסת אחר והועלתה באש סוכה בחצר בבית פרטי. ב-1927 צוירו צלבי קרס על קירותיו החיצוניים של בית הכנסת הגדול.
מינכן היתה ערש המפלגה הנאצית. ב-1919 הוקמה המפלגה הנאצית במינכן, וכעבור כשנה החל להופיע במינכן העיתון הנאצי המרכזי, "פלקישר באובכטר" (Völkischer Beobachter, "המשקיף העממי"). במקור היה זה עיתון מסוף המאה ה-19 בשם "המשקיף של מינכן" (Münchner Beobachter), שאותו רכש היטלר על מנת שישמש כשופרה של המפלגה הנאצית. ב-17 בפברואר 1922 התקיימה במינכן האספה הראשונה של המפלגה הנאצית בראשות היטלר.
בנובמבר 1923, ערב נסיון ההפיכה הנאצית ("הפוטש במרתף הבירה"), הגיע יוליוס שטרייכר למינכן כדי לנהל את ההסתה נגד היהודים. ב-8 בנובמבר הכריזו אנשי אס-אה על הפיכה ועצרו יהודים במינכן. היהודים הוצאו בכוח מדירותיהם והוחזקו במרתף המפקדה הנאצית. למחרת, ב-9 בנובמבר 1923, ביצע היטלר במינכן את נסיון ההפיכה. עם כשלונו של נסיון ההפיכה, שוחררו יהודים אלה. בשל מאורעות אלה קבע הרב ארנטרוי יום צום ליהודי מינכן, לזכר הסכנה בה היתה נתונה הקהילה מצד הנאצים.
גם לאחר כשלון ההפיכה המשיכו העיתונים הנאציים שהופיעו במינכן, "פלקישר קורייר" (Völkischer Kurier, "שליח העם") ו"פלקישר באובכטר", להטיף לאנטישמיות, ולעתים פרסמו עלילות דם. ב-14 בדצמבר 1923 סגרו השלטונות לשבועות אחדים עיתון ציוני במינכן על שפרסם מאמר נגד מדיניותה האנטישמית של הממשלה, בייחוד בנושא היהודים הזרים. מאידך, גם הופעתו של העיתון "פלקישר באובכטר" נאסרה לעתים, בגלל התעמולה האנטישמית שבו. באוקטובר 1924 הורשה הוועד למען יהודי מזרח אירופה במינכן לחדש את פעילותו.
מ-1930 שכנו במינכן מטה המפלגה הנאצית ("הבית החום", Braunes Haus) ומטות האס-אה והאס-אס.
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, בינואר 1933, חיו במינכן כ-9,000 יהודים, שהיוו כ-1.2% מאוכלוסיית העיר. ב-9 במרס 1933 מינו הנאצים שר מטעם הרייך לניהולה של בוואריה, ומנהל המפלגה הנאצית בבוואריה העלית התמנה לשר המדינה הבווארי. באותו היום מונה הימלר למפקד משטרת מינכן והיידריך מונה למנהל אגף במשטרת מינכן. כך עבר לידי הנאצים השלטון בבוואריה כולה ובמינכן בפרט. בחודש זה עצרו הנאצים מאות יהודים במינכן ובסוף החודש פקד הימלר על כליאתם של יהודים אלה במחנה הריכוז דכאו הסמוך למינכן - מחנה הריכוז הראשון שהקימו הנאצים. חוק שפורסם ב-7 באפריל 1933 קבע פיטוריהם של מאות עובדי מדינה יהודים וקומוניסטים בבוואריה, רובם יהודים תושבי מינכן.
בית הכנסת הגדול במינכן היה בית הכנסת הראשון בגרמניה שנחרב בידי הנאצים. היטלר ביקר בעיר ביוני 1938 וציווה להרוס את בית הכנסת עקב העובדה שזה שכן בקרבת בית האמנים הגרמני. ההריסה יועדה להסתיים לפני 8 ביולי, "יום האמנות הגרמנית". שעות ספורות לפני ההריסה נמסרה לראשי הקהילה הודעה על ההריסה המתוכננת. רבים מבני הקהילה עבדו כל הלילה בפינוי ספרי התורה ותשמישי הקדושה מהבניין. עבור בניין בית הכנסת ובניין בית הקהילה הסמוך שילמה העירייה לקהילת מינכן כשביעית מערכם.
בפוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938 נשרף בית הכנסת האורתודוקסי "אוהל יעקב". כאלף גברים יהודים נעצרו במינכן והועברו לדכאו, בהם רב הקהילה. מוסדות, עסקים ובתים פרטיים נפגעו. למחרת הפרעות הגבירה העירייה את קצב ההחרמה של נכסים יהודיים (אריזציה) בעיר. היהודים שנושלו ממגוריהם אולצו להקים בעבודת כפייה מחנה מגורים במילברטסהאוזן (Milbertshausen) שבאזור מינכן. לאחר הקמת המחנה אולצו רוב היהודים שנותרו במינכן לעבור להתגורר בו.
עד פרוץ מלחמת העולם השניה היגרו מגרמניה למעלה ממחצית מיהודי מינכן. רובם של היתר, כ-3,000 יהודים, רוכזו במחנה מילברטסהאוזן ומשם שולחו בתקופת השואה לגטו טרזין ולמחנות ולאתרי הריגה במזרח, בהם ריגה, פיאסקי ואושוויץ. רוב המגורשים נרצחו בשואה. בספטמבר 1944 נותרו בעיר 7 יהודים בלבד וכ-500 יהודים נוספים, שהיו מוגנים בזכות נישואי תערובת לנוצרים. רק כעשירית מהמגורשים ממינכן בתקופת השואה שרדו ושבו למינכן לאחר המלחמה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 195_C85
