בעיר קרקוב שבדרום פולין חיו לפני המלחמה כ-56,000 יהודים – קרוב לרבע מאוכלוסייתה. ב-6 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את קרקוב ועד מהרה פשטו על שכונותיה היהודיות, העלו באש מספר בתי כנסת והחלו לגזול רכוש יהודי. יהודים רבים סולקו מדירותיהם. חלקם נאלצו לעבור לדירות אחרות בקרקוב וחלקם נאלצו לעזוב את העיר. סיפר צבי ברלב, שהיה בן 13:
בחמישי בדצמבר 1939 נסגר כל האזור היהודי ... כשהסתכלנו מהחלון ראינו גרמנים לכל אורך האזור. כל כמה בתים עמד גרמני עם הרובה שלו, והם צעקו כשראו מישהו מביט דרך החלון: "לא להסתכל! להיכנס פנימה!" שמענו צעקות ודפיקות על דלתות. ידענו שבבית שלנו הם כבר היו. ידענו שהם עלו לקומה ראשונה, לקומה שניה, והגיעו גם אלינו לקומה שלישית. [לקחו את] כל דברי הזהב, כלי הכסף, הכסף. ... הם לא הסתפקו במה שמסרנו אלא חיפשו, הפכו את הבית כמו אחרי שוד, ולפי השיטה הגרמנית, נתנו לנו אחר כך אישור על כל מה שלקחו. "תקבלו בחזרה. זה רק למען המאמץ המלחמתי."
ב-26 באוקטובר 1939 הקימו הגרמנים יחידת מינהל מדינית בחלקי פולין הכבושים שלא סופחו לרייך – הגנרלגוברנמן. קרקוב היתה בירת הגנרלגוברנמן, בה ישב המינהל הגרמני ובה פרסמו שלטונות הגנרלגוברנמן את כל הצווים האנטי-יהודיים. עקב מעמדה המיוחד של העיר, ביקשו הגרמנים לסלק ממנה את היהודים. במאי 1940 פורסם צו האוסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות המרכזיות של העיר, ובאותו חודש הודיע ראש העיר הגרמני של קרקוב שבעיר יושארו רק 15,000 "יהודים פרודוקטיביים". כל היתר נדרשו לעזוב עד 15 באוגוסט 1940, אחרת יגורשו. סיפר צבי:
כדי לעודד יהודים לעזוב את העיר, אמרו להם שהם יוכלו לקחת את כל רכושם. אבל מה זה לקחת הכל? כאשר אסור לך להשתמש בתחבורה ציבורית; כאשר אתה לא יכול לנסוע בחשמלית; אתה לא יכול לשוט בוויסלה בספינה; איך תיקח הכל? אנשים שעזבו לקחו קצת בגדים ואת הדברים החשובים להם ביותר, ואת היתר – הלכו לשוק וקראו לפולני הביתה, שיקנה את הרהיטים. כל מי שהיה מוכן לקנות את הרהיטים עשה ליהודים טובה ושילם בפרוטות.
סיפר צבי גולדברג קציר, שהיה בן 17:
באו הוראות שכל אלה שלא חיוניים בשביל הגרמנים חייבים לעזוב את העיר למרחק מעבר ל-30 ק"מ. רדיו עוד לא היה, כמו היום, בכל משפחה, עיתונים יהודיים כמובן כבר לא היו. כל המודעות לאוכלוסיה – כל ההוראות, הפקודות, הצווים – הכל התבצע על ידי פלקטים, מודעות וכרוזים מודבקים על לוחות מיוחדים.
לקחת הרבה אי אפשר היה. אמרו כמה מותר ולקחנו 50 או 80 ק"ג. לקחנו וילונות, כסתות, כלי מיטה, מצעים – מה שאפשר היה. גם היתה בעיה שלא היה מקום לשים את זה. מה שיכולנו למכור לפני זה, מכרנו.
עד מרס 1941 גורשו מקרקוב או עזבו אותה מרצונם כ-40,000 יהודים. רובם הגיעו לעיירות סמוכות. משפחתו של יואל וולף בן ה-17 הגיעה לכפר פראדניק ביאלי (Pradnik Bialy, כיום רובע בצפון קרקוב). סיפר יואל:
היינו צריכים לעזוב את הדירה, את הספריה, את הרהיטים, הכל. עזבנו את הבית עם עגלה וסוס וקצת בגדים. לא היה מה לקחת. לקחנו את הסוודרים, מעיל, איזו שמלה של אמא, ואת זה היינו נותנים לגויים בפראדניק ביאלי.
משם היו יואל, הוריו, שני אחיו ואחותו הקטנה אמורים להיות מגורשים הלאה.
היינו צריכים לגור לפחות 30 ק"מ מקרקוב. הגרמנים נתנו פקודה שרק יהודים שגרים חמש שנים בכפר יכולים להישאר שם, אבל אחי משה שיחד פקידה בכפר והיא נתנה אישור שהם גרים בכפר כבר חמש שנים. קיבלנו חדר קטנצ'יק. בסמוך היו פסי רכבת עם רמזור, וכשרכבת המשא היתה מחכה לסימן שמותר לה לנסוע, היו עושים חור בתחתית של הקרונית, ומה שהיה בקרונית היה נשפך. לפעמים היה נשפך קאשה (דייסה), לפעמים קמח, לפעמים שעועית. כל הילדים שם היו גנבים. כל ילד היה קופץ מתחת לקרונית, לוקח קצת וחוזר בחזרה. היינו נותנים להם סוודר והם היו נותנים לנו קצת אוכל.
ב-3 במרס 1941 הודיעו הגרמנים על הקמת גטו בקרקוב, ברובע פודגוז'ה שעל גדתו הדרומית של נהר הוויסלה. 11,000 היהודים שנותרו בקרקוב נדרשו להתרכז בגטו עד 20 באפריל. רבים מהם כבר היו במצב כלכלי קשה, לעתים ללא דירה וכמעט ללא רכוש, כתוצאה משוד רכושם וסילוקם מדירותיהם. עם פרסום הפקודה החלה נהירת יהודים אל האזור שהוכרז כתחום הגטו. חלקם ניסו להתחלף בדירתם עם פולנים שהתגוררו בשטח המיועד לגטו והצטוו לעזוב. סיפר יצחק גנני בן ה-16:
בשנת 1941 התפרסמו הוראות חדשות. שצריך עד תאריך מסוים לעבור לגטו וצריך לפנות ליודנרט שלפי גודל המשפחה יחליפו את הדירות ויתנו דירות. לנו היה דוד שגר באזור שבו הגטו היה צריך לקום. הוא החליט שהוא עוזב לעיירה קטנה שבה היתה לו חלקת אדמה. אנחנו התכוננו לקבל את הדירה שלו. זה לא יצא לפועל. שמה גרו אחר כך קציני המשטרה היהודית. עברנו דירה מול בית החרושת לשוקולד "אופטימה", שהפך להיות נגריה שעובדת עבור הצבא הגרמני.
בימים שלפני סגירת הגטו היתה תנועה קדחתנית של יהודים לתוכו. יהודים ניסו לשאת אל הגטו חלקים מרכושם באמצעות עגלות רתומות לסוסים, עגלות יד, מגלשות, ואף על גבם. יהודים שהתייאשו מהסיכוי לשמור על רכושם, ניסו לכל הפחות למכור אותו ללא-יהודים בתמורה לתשלום נמוך, שלא היה קרוב לערכו האמיתי של החפץ – פסנתר, שטיח גדול או תמונה. היהודים העריכו שבגטו תגבר מצוקת המזון, ולכן העדיפו לשאת אל הגטו מזון רב ככל האפשר. סיפר צבי ברלב:
חוזרים לגטו ברגל [מהפרברים]. לוקחים שוב את הרכוש שהשארנו בקרקוב כשעזבנו לפרבר. אני עד היום זוכר ספרים של אמי שנשארו אצל הגויים בפרבר, כי אמרנו: "אחרי המלחמה נבוא וניקח אותם."
חוזרים לגטו עם מזוודה, עם ילקוט גב וכל מה שהצלחנו למלא. יכולנו ללכת כמה פעמים. הכל ברגל. ללכת ולחזור ולקחת עוד כמה פעמים. הגטו עוד היה פתוח. ... ההוראה היתה שעל כל חלון צריכות להיות שלוש נפשות, כך שהיינו תשע נפשות בדירה שבה גרנו.
אל היהודים שנותרו בקרקוב ונכנסו לגטו, הצטרפו יהודים נוספים שגורשו מקרקוב אך חזרו אליה בסתר, ללא אישור. לפי נתוני היודנרט, מספר היהודים בגטו הגיע ל-12,000, כעשירית מהם ללא אישור. לפי נתונים אחרים, מספר ה"לא חוקיים" היה כ-6,000 וכך היו בגטו כ-18,000 יהודים. מפאת הצפיפות נאלצו הכלואים בגטו להתגורר במחסנים, בעליות גג, במרתפים ואף בחדרי מדרגות. עקב הצפיפות פשטו בגטו מגפות. ביולי 1941 היתה התמותה בגטו בקרב היהודים גדולה פי 13 מכפי שהיתה בקרבם באוגוסט 1939.
ביוני 1942 התבצעה אקציית שילוח ראשונה מגטו קרקוב. כ-5,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. אקציה דומה התבצעה באוקטובר. במרס 1943 חוסל גטו קרקוב. כ-2,300 מיושביו גורשו לאושוויץ, כ-6,000 גורשו למחנה העבודה פלאשוב וכ-700 נרצחו בשטח הגטו.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 3958/2
