מחנה ברגן-בלזן הוקם באפריל 1943 בצפון-מערב גרמניה כמחנה מעצר לבעלי אזרחויות זרות, שאותם ביקשו הגרמנים להחליף בשבויים גרמניים שבידי בעלות הברית. במרס 1944 הובאו למחנה גם אסירים אחרים והמחנה החל לתפקד כמחנה ריכוז.
בקיץ 1944 פשתה במחנה מחלת טיפוס הבטן. עשרות אלפי אסירים נדבקו בדיזנטריה, מחלות מעיים ושחפת, ורבים מהם מתו. בתחילת 1945 הצטופפו האסירים בצריפים שהיו בנויים מקירות ללא חלונות, לעתים 1,500 איש בצריף, וישנו מכורבלים יחדיו על הרצפה. מגפת טיפוס פרצה שוב. כל יום מתו אסירים. הגוויות נותרו על רצפת הצריפים, והשורדים היו חלשים מכדי להוציאן. כל בוקר הגיעו משאיות והעבירו גופות למשרפות, אבל הגופות היו רבות מכדי לפנותן.
10,000-8,000 אסירים רוכזו בחלק של המחנה שכונה "מחנה ההחלמה", בו לא היו שירותים או כיורים. האסירים נאלצו לעשות את צרכיהם מחוץ לצריפים. חלקם היו חלשים מכדי לצאת לשם כך.
בסוף פברואר 1945 חולקה לאסירים מנה יומית של שתי פרוסות לחם וחצי ליטר מרק דליל עם מעט תפוחי אדמה. מחודש מרס הלכה וקטנה מנה זו. ערב השחרור לא נותר אוכל במחנה, משאבת המים של המחנה נהרסה בהפצצות בעלות הברית, ובמחנה לא היו מים זורמים. במכלי המים של המחנה צפו גוויות של אסירים, והמחנה היה מלא בערימות של גוויות בדרגות שונות של ריקבון. הגרמנים הכריחו את האסירים לחפור בורות ענק ולהשליך לתוכם גוויות, אך גופות רבות עדיין נותרו בצריפים ובשטחים הפתוחים של המחנה.
בעת זו היו במחנה כ-60,000 אסירים, רובם מורעבים או חולים במצב קשה וחלקם גוססים. אניטה לסקר-וולפיש בת ה-18 שרדה כצ'לנית בתזמורת הנשים באושוויץ ומשם גורשה לברגן-בלזן. סיפרה אניטה:
השפעת הטמפרטורה על הררי הגופות הייתה איומה. נעשו ניסיונות קלושים להעביר את הגופות. אלה מאיתנו שעדיין יכלו ללכת קיבלו חוט. היינו צריכים לקשור את זרועות המתים ולגרור אותם לאורך הדרך אל תעלה גדולה. אבל מבצע חסר תועלת זה נזנח עד מהרה. היינו חלשים מדי, והגופות נשארו במחנה. ... עם זאת, גופות היו חלק כה רגיל מהנוף שאנו, האסירים, שחיינו כך במשך שבועות וחודשים, כבר לא הבחנו בהן כמשהו חריג.
חנן יעקובוביץ בן ה-17 גורש במאי 1944 מהונגריה לאושוויץ. הוא שרד את הסלקציה ועבר מספר מחנות ריכוז, בהם מאוטהאוזן, גוזן וברגן-בלזן. סיפר חנן:
ברגן-בלזן היה מקום ללא זמן, ללא מעשה. הכל מתנהל בקצב איטי. אנשים מתים וחיים ביחד. שלדי אדם שעדיין היו בהם חיים סחבו שלדים מתים אל הבורות. מסתובבים, זוחלים, תוהים, סהרוריים. הולכים הלוך וחזור ללא מטרה, ללא תכלית, מחפשים ואין יודעים מה. ... אני נמצא בצריף בברגן-בלזן. מסביבי אנשים מתים, חיים-מתים. אני שוכב ספק בהכרה. שום מזון לא בא אל פי ... אני חש את מלאך המוות לידי. ... אני נלחם בו. איני יודע איך להילחם בו, אבל נלחם בו. אני לא נרדם, לא עוצם עיניים, מסתכל בו, מביט בו, דוחה אותו, אני מתרגל לנוכחותו. עכשיו הוא לא ינצח אותי. ...
על השחרור סיפרה אניטה לסקר-וולפיש:
לא היו לנו אוכל ומים, וברור שזה היה רק עניין של זמן [עד שנמות]. שמענו הרבה יריות ורעש מרחוק. היו שאמרו שמדובר בקולות של טנקים. אבל של מי היו הטנקים? ... כעסתי רוב הזמן כשמישהו הביע את הסברה שהטנקים האלה בריטים. לא רציתי לשמוע זאת. חשתי שיותר טבעי לי לחשוב על המוות הממשמש ובא מאשר על שחרור בידי הצבא הבריטי.
השעה הייתה בערך חמש אחרי הצהריים ב-15 באפריל 1945, כאשר הנס קרה: הטנק הבריטי הראשון נכנס למחנה. שוחררנו! אף אחד שהיה בברגן-בלזן לא ישכח את היום הזה. לא בירכנו את משחררינו שלנו בקריאות שמחה. שתקנו מתוך חוסר אמון ואולי חשד שאנו חולמים. (Anita Lasker-Wallfisch, Inherit the Truth)
סיפר חנן יעקובוביץ:
יום אחד שמעתי ביידיש צעקות, "מיר זענען פריי, די אנגלענדער זענען דו": אנו חופשיים, האנגלים כאן. ... יכולתי כבר ללכת, אבל לא הלכתי. רבים מאוד קמו, יצאו החוצה. ... מתוך רציונל או רגש מסוים החלטתי - אני נשאר בתוך המיטה הזאת, חוסך פשוט בכוחותי. חזרו אנשים לבלוק ואמרו שהבריטים באו, הם ישנם ואנחנו חופשיים. הרגשתי וראיתי תכונה של אנשים שיצאו והביאו אוכל. ...
ידעתי שייסורי התופת שעברתי בחיי המחנות נגמרו. הרגשתי שזה נגמר. מתחיל משהו חדש. אבל לפני שמתחיל משהו חדש, בנקודה אחת עדיין פקפקתי, עדיין לא הייתי בטוח. וזאת ההישרדות הפיזית שלי. הייתי חלש, חרד, וידעתי שללא עזרה לא אוכל להמשיך. ...
פתאום הופיעו אנשים מוזרים, לבושים במסכות, והתחילו לקחת אנשים. ידענו שהם הבריטים. לקחו אנשים מהצריף והובילו אותם. אותי לא לקחו. ... חלף עוד יום.... כשראיתי אותם פעם, קמתי מהמיטה והתחלתי לעשות סימנים. אני זוכר את התנועות שלי. פחדתי שלא יראו אותי, לא יקחו אותי. היה לי רגע של משבר, רגע של אותה הרגשה שאני חייב להחזיק עוד קצת מעמד. הם מוכרחים לקחת אותי. והנה הרגע הגיע. ניגשו אלי האנשים עם הבגדים המשונים, לקחו אותי, שמו אותי על אלונקה ואז אני חושב שזאת היתה המחשבה האחרונה שלי לאותו רגע: אני בידיים טובות ואני מוסר את עצמי לגורלם. לי כבר אין יותר כוח ואיבדתי את ההכרה.
שום דבר איני זוכר מהרגע שהבריטים לקחו אותי ועד הרגע שהתעוררתי בבית החולים המאולתר בברגן-בלזן, על מיטת חוליי, מוקף אנשים בחלוקים לבנים.
עם השחרור מצאו הבריטים במחנה מעל 10,000 גופות. מבין האסירים ששרדו, רבים היו חלשים מכדי להגיע למטבח ולמחסני המזון. היו שהגיעו למזון, אך המזון שהביאו הבריטים – שימורי בשר וירקות – לא היה מותאם לאסירים החולים במחלות מעיים והלוקים בתת תזונה. רק לאחר יומיים הבינו הבריטים שלאסירים אלה יש לתת מזון קל, כגון אורז, ביסקוויטים וחלב.
38,000 אסירים נזקקו לטיפול רפואי מידי, והבריטים לא הצליחו לטפל בחולים כה רבים בבת אחת. רבים מהרופאים והאחיות הבריטיים שטיפלו בחולים, נדבקו וחלו גם הם. עקב כך, 14,000 מהכלואים ששוחררו בברגן-בלזן ב-15 באפריל 1945 מתו בשבועות הראשונים שלאחר השחרור, למרות המאמצים להצילם. רובם היו יהודים.
על התקווה שהעניק השחרור סיפר חנן יעקובוביץ:
אמרו לי שאבא נמצא בברגן-בלזן, אז אולי גם אותו נמצא. התחילה להסתמן איזושהי ראיה אחרת. אם חשבתי במחנות על המשפחה מתוך געגועים לעבר, היום הם היו מציאות מסוימת. רציתי לדעת אם הם חיים או לא, מה קורה. זה נתן לי משמעות נוספת וכוחות נוספים. אולי בכל זאת מישהו בחיים, הרי כדאי להישאר בחיים.
חנן יעקובוביץ הועבר לבית חולים בשוודיה, שם הכיר את מרים עקביא, שורדת גטו קרקוב, אושוויץ, צעדת המוות וברגן-בלזן. השניים עלו יחדיו לארץ ישראל ב-1946, התיישבו בקיבוץ דגניה ב' והקימו משפחה. לימים היתה מרים עקביא סופרת שעסקה ביצירתה במוראות השואה.
אניטה לסקר-וולפיש הגיעה לבריטניה, נישאה, הקימה משפחה והחלה בקריירה מוזיקלית.
אחרי פינוי השורדים נשרף מחנה הריכוז ברגן-בלזן עד עפר. בסמוך לשטח המחנה לשעבר הוקם מחנה העקורים ברגן-בלזן, שהתקיים עד 1951.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1201 181/57
