מראשית המלחמה, מסתיו 1939, שירתו יהודים מארץ ישראל בשורות הצבא הבריטי בצפון אפריקה ובקרבות באירופה, בעיקר בתפקידי הנדסה ("חיל החפרים") ובחילות ההובלה, הקשר, הרגלים והתותחנים. היו ששירתו בצי ובחיל האוויר המלכותי, בהם טייסי חיל האוויר המלכותי עזר ויצמן (לימים מפקד חיל האוויר בצה"ל ונשיא המדינה) ואהרון רמז (לימים מפקד חיל האוויר וחבר הכנסת). בהמשך שירתו יהודים גם בחיל הרפואה. רבים שירתו ביחידות קומנדו במבצעים קרביים בצפון אפריקה, באיטליה ובבלקן.
עם נסיגת הבריטים מיוון ונפילת יוון בידי הגרמנים באפריל 1941, נהרגו בקרב כ-100 מהיהודים ששירתו בצבא הבריטי, ועוד כ-1,700 מהם נפלו בשבי הגרמני. בעת הפלישה לסיציליה בקיץ 1943 ולאיטליה בספטמבר 1943, שירתו כ-25,000 חיילים יהודים בשורות הצבא הבריטי בצפון אפריקה ובאירופה, בהם 5,000 חיילות. רבים מחיילים אלה היו יוצאי אירופה ודיברו את שפותיה, ועל כן שובצו לעתים בתפקידי תרגום, קשר, האזנה ואף מודיעין. מאות מהם נפלו בקרב ובעת שירותם הצבאי.
לעתים קרובות שררו מתחים בין החיילים היהודים בצבא הבריטי לבין יתר החיילים. החיילים היהודים הסתגרו בעצמם והיו רגישים לכל פגיעה בזהותם הלאומית והדתית, בין אם פגיעה מכוונת או בשוגג. החיילים הבריטים, מצדם, התייחסו אל היהודים לעתים בהתנשאות, כאל "ילידים" (natives). בייחוד נפגעו מכך חיילים יהודים מארץ ישראל שהיו יוצאי תימן או ארצות אחרות במזרח התיכון ולא שלטו באנגלית. היו תקריות בחדרי אוכל, סביב נושא ישיבה משותפת או נפרדת, וסביב נושא המזון והכשרות. תקריות נוספות היו סביב נושא השמירה על חיילים גרמנים שבויים. הבריטים לא תמיד בטחו ביהודים שיבצעו מלאכה מקצועית, עקב טינתם של היהודים כלפי הגרמנים, והדבר הוסיף לתחושת הזלזול שחשו היהודים מצד הבריטים.
מתחים מתמשכים אלה הביאו את הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל ללחוץ על השלטונות הבריטיים להקים חטיבה נפרדת ליהודים בצבא הבריטי. ואכן, בספטמבר 1944 הוקמה חטיבה יהודית נפרדת: החטיבה היהודית הלוחמת, החי"ל, שנודעה בכינויה "הבריגדה היהודית" בצבא הבריטי. חיילי הבריגדה דרשו להישלח לשירות וללחימה מחוץ לארץ ישראל, בחזית. בנובמבר 1944 הועברו שלושת גדודי הרגלים של הבריגדה מאלכסנדריה שבמצרים לאיטליה. בשלושת השבועות הראשונים הוצבה הבריגדה בגזרה שמול העיירה אלפונסינה, צפונית לעיר רוונה שבצפון איטליה. משם עברה הבריגדה לגזרה הררית במורדות הרי האפנינים, על שפת נהר הסניו. המטרה הייתה למנוע מהגרמנים להיאחז מדרום לנהר. ב-7 באפריל 1945 נתקבלה פקודה לחצות את הנהר ולהקים ראש גשר מעברו השני. בעקבות התקדמות הבריגדה החלו הגרמנים בנסיגה וגדודי הבריגדה השתתפו במרדף אחריהם ואף לקחו בשבי חיילים גרמנים, כמו אלה הנראים בתמונה כאן. על הלחימה בקו האש כתב ביומנו יהודה טובין, חייל הבריגדה באיטליה:
4 באפריל 1945: ראויים בחורינו לכל ההוקרה ואפילו להערצה ולכבוד. במקרים רבים עמדו הם בדעה צלולה, בגבורה, בנאמנות, בעמדת פיקוד עד הרגע האחרון, תוך התעלמות ממצבם.
עד היום מספר הנופלים בפעולות נחשב לא גדול יחסית, אבל לגבינו, ולא כל שכן לגבי המשפחות, כל אבידה מכאיבה וחודרת תהומות.
ידוע לנו שכוחות האויב המוצבים מולנו, כלולה בהם אחת היחידות הגרמניות המשובחות ביותר. וגם זאת: האבידות שאנו גרמנו להם גדולות במידה ניכרת מאלו שהם גרמו לנו.
9 באפריל 1945: היום ליווינו בעינינו מאות אווירונים שטסו מעלינו וירדו בהפצצה כבדה על האויב. טוב היה לראות את המבצע הזה, המחזק את ההערכה של מפנה חשוב העומד להתחולל. זה ימים אחדים שאנו "עובדים" הרבה ולא מתפנים לשנת לילה הראויה לשמה.
10 באפריל 1945: הכתיבה נעשתה קשה יותר. ... לא זו בלבד ש"מנגנים" [יורים] יותר, אלא סביבנו, מעלינו ובקרבתנו הכל מעיד על מפנה אשר אפשר שהוא מתרחש. וכמובן נפוצות שמועות. האם יש אמת בשמועה שהגדוד השני [של הבריגדה] חוצה, ואולי כבר חצה, את נהר הסניו? אם כן – משמע שהחזית זזה, ועוד מעט יגיע גם תורנו להצטרף. אבל מה באמת מתרחש בחזית כולה, איננו יודעים; כלומר, אנו החיילים הפשוטים אין לנו ידיעה של ממש. אש התותחים אינה פוסקת כל הלילה. גם ברור שהשליטה באוויר היא בידינו, ולא ראינו ולו גם אווירון גרמני אחד. ואין עובדה חשובה מזו. ואם הגדוד השני מתקדם, הייתכן שאנו, אנשי הגדוד הראשון, לא נופעל?
12 באפריל 1945: השמועה של היום אומרת שהגרמנים עזבו את איזור שליטתם שממולנו. פקודה – לארוז הכל ולהיות מוכנים לתזוזה. כמובן שכולנו מתוחים ומצפים...
13 באפריל 1945: סוף סוף זזנו, אבל לא עם שלושת הגדודים הנעים קדימה. מחלקת המרגמות שלנו תהיה רזרבה עורפית, מוכנה לכל מקרה. הרגשה מאד לא נעימה. אמנם במלחמה אין לדעת מה עלול לקרות, אבל להישאר פה בעוד הגרמנים כבר נסוגו וחברינו מתקדמים?..
14 באפריל 1945: עדיין מצפים להוראת תזוזה. כשזו תבוא ותתבצע, נדע מה באמת הוטל עלינו, מחלקת המרגמות של הגדוד הראשון בבריגאדה. מפה לאוזן נמסר כי שלושת הגדודים מתקדמים יפה. עתה אין עוד ספקות: התנגדות האויב בגזרה שלנו כבר אינה קיימת. מדי פעם מספרים שחיילים גרמנים בודדים נכנעו ללא התנגדות. ואכן, הכוח הגרמני, שרק לפני ימים מעטים גילה כאן התנגדות והשיב מלחמה, נסוג מהאזור.
2 במאי 1945: הכל זז קדימה – צפונה. כאן היתה החזית. הבתים משני צידי הדרך הופצצו בכל סוגי כלי הנשק. הרס וחורבן סביב. בשדות – מכתשים בכל הגדלים. והנה הנהר סניו. הוא היה הגבול במשך כל החורף הזה. כאן שלט המוות. כאן לחמו בני אדם, התחפרו. ומכאן יצאו פטרולים לצורך חדירה, בילוש, איסוף מידע או לכיבוש בית או עמדה נוחה. עתה שורר כאן שקט, רינת ציפורים ושמש מאירה. אידיליה.
על חוף הנהר הזה השתרע הקטע היהודי של החזית [דגש במקור]. לא ניתן לנו למלא את השליחות אלא במשך כמה עשרות ימים ולילות. לאורך חוף זה נשפך דם חללינו ופצועינו. כולנו חשנו, אמנם בלא אומר ודברים, שהננו מייצגים את ארצנו הנבנית ואת עמנו המובל להרג. בעיני רוחי ראיתי את דמויות הנופלים, כאשר חלפו בדרכנו העמדות שעל כיבושן הם שילמו בחייהם. על החוף שלנו על הסניו היו לנאצים כמה מאחזים וצריך היה לכבוש אותם. מלאכה זו נעשתה בידי הפטרולים, ואנו הרגמים, שנצמדנו לכלינו, המטרנו אש מסייעת. כל פעם שהייתי, כאחד מהצוות, מכוון את אש המרגמה, ידעתי שחרף המהירות אסור לטעות בטווח ובזווית, כי כפסע הוא בין הפגיעה באויב לבין הפגיעה, חלילה, באנשינו. הייתי אז כמעט רכוב על המרגמה בתוך החפירה ופנס זעיר האיר לי את מתקן הכוונת. הכל כאילו דמם וכל ההוויה הפנימית התרכזה בשניים שהם אחד: מהירות ודיוק. כי ברגע זה עצמו זחלו חברינו קדימה. ידעתי שאחד מחברי נפצע לאחר שהוא וחבריו שכבו שבע שעות בריחוק של עשרה מטרים מהאויב. ואז נערך קרב בזעיר אנפין שנמשך שלוש שעות, תוך הפסקות ותמרון משני הצדדים. ולפתע היו מגיעים קולות הירי ואז היינו מנסים לאבחן: זהו נשק אנגלי שלנו וזה של הגרמנים. ה"ברן" נגד ה"שמייסר". ולפתע התפוצצויות רימונים וקרב בין "שלנו" ל"שלהם"... והציפיה... מכשיר הקשר מתעורר ומעביר פקודת ביצוע... והכלים שלנו יורקים עשרות פגזים ברגעים ספורים... וכמה טוב על הלב כאשר מגיעה הפקודה: "להגדיל את הטווח", ועוד "להגדיל" – ואז אתה יודע שהם נסוגים ושלנו בעקבותיהם...
ידענו שהם מגששים אחרינו. ... הם הבחינו בסיוע האש שהגשנו לגדוד. ... פגזיהם החלו להתקרב אלינו. הראשון נפל כמאה מטר לפנינו, על ראש ההר; השני התפוצץ בערוץ של נחל כחמישים מטר מאחורינו. ... ידענו שהפגז השלישי יטווח אל האמצע ואולי יקלע במטרה. ... והנה שריקה החותכת את האוויר מעל לראשינו ממש וההתפוצצות קרובה מאד. ואחרי זה עוד פגז, ועוד רבים. ... ולפתע הכל נפסק.
לאחר כשבוע, ב-8 במאי 1945, תמה המלחמה עם כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית. עם התקדמות יחידתו צפונה במעלה המגף האיטלקי, כתב טובין:
ביום ראינו בדרכים את המוני השבויים הגרמנים. שיירה אחרי שיירה, מנוצחים, מלוכלכים, פרצופים חתומים. נעים היה להתקרב אליהם עם סמל המגן-דוד הבולט על מדינו ולקרוא קריאות בוז ושנאה... שמחנו. אך לא זו היתה השמחה שעליה חלמנו... הנצחון אכן בא – אך המחיר! מהו המחיר שאנו היהודים, ולא רק היהודים, שילמנו בעבורו?!
20 במאי 1945: סמוך למילאנו נתקלנו בשבויים גרמנים. ראינו אלפים רבים, חלקם במכוניות וחלקם מובלים ברגל. היו ביניהם צעירים מאד שטרם נזקקו למכשיר גילוח, וגם מבוגרים מאד שאולי טעמו גם את טעמה של מלחמת העולם הראשונה. מספרם היה גדול, וטוב היה לראותם בכך – כנועים, משלימים ללא התנגדות עם גורלם. ...
חלק מאתנו שומר על בית חולים גרמני ובו שבויים. ... הגרמנים השבויים, בעצם היותם, מעוררים גירויים לא מעטים. אין גבול לאיבה שהצטברה. אפילו צליל הדיבור הגרמני מעלה את לחץ הדם. לא אתפלא אם יימצאו כאלה שלא יסתפקו בהשלכת אבנים על בית החולים. ומה יהיה אם נועבר לגרמניה? ... כיצד יתנהגו חיילים יהודים בגרמניה?
בני "עם האדונים" ו"הגזע העליון" השבויים לרבבותיהם נראים כנועים ועלובים ואין מעיזים להגיב על הקללות ואפילו על האבנים הנזרקות לעברם. כאן יודעים ידוע-היטב מיהו הצבא המנצח כאן. האחיות הגרמניות העובדות בבית החולים וכל ברנש דובר גרמנית קופצים ל"דום" לפני כל חייל של הבריגאדה הרומז לו שיגש אליו. קצין שלנו הנקרה להם בדרך זוכה בברכה, בהצדעה ובחנופה של נכנעים. סמל שלנו משמיע משהו באוזני קצין גרמני פצוע שקם ממיטתו והלז קופץ ל"דום", קופא על עמדו ואינו מעז להשיב. וכל זה כאילו מובן מאליו, מצב נורמלי ולא יכול להיות אחרת...
נתפס גרמני שברח מהשבי. ... החוקר היה סמל משלנו. התברר כי שניהם מאותה העיר. הוא נשאל בפרטי-פרטים על העיר, על תושביה והנאצים שהיו פעילים בה ומסר שמות מדויקים, כתובות. בסוף נשאל אם הכיר רופא מסוים שהיה אביו של החוקר, שלפי ידיעות שהגיעו ניצל והגיע לשוויץ. "כן", השיב העצור, "הכרתי את הרופא הזה ושמעתי שהוא נהרג." כשנודעה לו זהותו של החוקר, נפל עליו פחד והחל להתחנן על נפשו.
אלה שיש להם סיבה לפחד – אימת מוות נופלת עליהם משמתברר להם מי אנחנו... (בין הסניו והבונקר במילא 18, ע' 75-58)
חיילי הבריגדה הגיעו לנקודות ריכוז של ניצולי שואה ברחבי אירופה המשוחררת, ולעתים קרובות היו הראשונים מקרב אנשי היישוב העברי שיצרו קשר עם ניצולי השואה. הם סייעו לניצולים בתזונה ובטיפול רפואי, וסייעו לרבים מהם לחצות גבולות על מנת להגיע לחופי ההעפלה לארץ ישראל במסגרת "עלייה ב'".
החי"ל בטארביזיו שבאיטליה הפכה מוקד משיכה לשרידי הנוער הציוני בארצות מזרח אירופה, שהחלו לנהור אליה בנתיבי הבריחה ובעקבותיהם רבבות יהודים. שליחיה הרשמיים ועשרות חיילים שיצאו לחפש את קרוביהם נפוצו על פני כל ארצות אירופה, הביאו לשרידים את דבר קיומה של הבריגדה וקראו להם להצטרף אליה. (יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך 4, ע' 296)
בשורות הבריגדה שירתו כ-5,000 יהודים מארץ ישראל, ו-57 מהם נהרגו בעת שירותם הצבאי.
בקיץ 1946 פורקה הבריגדה ורוב חייליה הועברו לארץ ישראל.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4922/71
