ילדים ב-15 באפריל 1946 במחנה העקורים פרנוואלד בגרמניה.
בתום המלחמה באירופה התקבצו במחנות העקורים מאות אלפי ניצולים יהודים, אשר כונו "שארית הפליטה", והתארגנו כגוף לאומי בעל תודעה ומטרה פוליטית. הם דרשו להגר מאירופה ובעיקר לעלות לארץ-ישראל. מטרה זו לא יכלו לממש בגלל אפשרויות ההגירה המצומצמות לארצות שמעבר לים, ומאחר ששעריה של ארץ-ישראל היו נעולים בגלל הגבלות "הספר הלבן" שפרסמה בריטניה בשנת 1939.
מחנה העקורים פרנוואלד היה אחד ממחנות העקורים הגדולים ביותר. הוא הוקם ביוני 1945 באזור הכיבוש האמריקני של גרמניה, מדרום מערב למינכן, במבנים שלפני כן שימשו את מפעלי אי גה פארבן (IG Farben) וכן כמגוריהם של עובדי כפייה. עם הקמתו שימש פרנוואלד כמחנה גם עבור עקורים לא-יהודיים, אך באוקטובר 1945 החל לשמש עבור עקורים יהודים בלבד. בתוך שלושה חודשים גדל מספר היהודים במחנה מ-3,000 ל-5,300, ובראשית 1947 כבר היו בו 200 נשים בשלבים שונים של הריון.
בפרנוואלד התקיימה פעילות תרבותית, חינוכית וספורטיבית עשירה. במחנה פעלו בית ספר לילדים, בית ספר להכשרה מקצועית של רשת "אורט", ישיבה ובה כ-150 תלמידים, בית ילדים, משרד דואר ובית חולים, תיאטראות ולהקות מוסיקליות ואף יצא לאור שבועון בשם "במדבר", אשר הפך לאמצעי ביטוי ספרותי עבור יושבי המחנה.
בסוף 1946 חיו במחנות העקורים באירופה כ-250,000 יהודים. עם הקמת מדינת ישראל היגרו אליה כשני שלישים מהיהודים שחיו במחנות העקורים, ואילו השאר היגרו בעיקר לארצות הברית.
מחנה העקורים פרנוואלד היה מחנה העקורים האחרון שפעל על אדמת אירופה, והוא נסגר בשנת 1957.
ארכיון התצלומים של יד ושם 2922/6
