מחנה וסטרבורק הוקם על ידי ממשלת הולנד לשם ריכוז פליטים יהודים מגרמניה הנאצית. באוקטובר 1939 הועברו אליו פליטים ראשונים. אחד מהם היה לאו בלומנזון, צעיר יליד פרנקפורט שברח להולנד לאחר ליל הבדולח. הוא נכלא בווסטרבורק ושובץ לעבודות ההקמה של המחנה.
עד תחילת 1940 נעצרו והועברו לווסטרבורק 70-60 בני נוער יהודים שהיגרו מגרמניה. רבים מהם באו מבתים מתבוללים. מעטים מהם קיבלו בביתם חינוך יהודי דתי או לאומי. במרס 1940 הקים בלומנזון תנועת נוער בדגש ציוני-דתי, כדי ליצור לבני נוער אלה תעסוקה בעלת תוכן.
במאי 1940 כבשה גרמניה את הולנד. בסוף 1941 החל מעצרם של יהודי הולנד בווסטרבורק. בני הנוער העצורים במחנה חשו חוסר בטחון קיומי עקב הבידוד מהעולם החיצון ועקב התנאים הקשים במחנה. חלקם התפתו לפרוק עול מוסר. בלומנזון ועמיתיו להדרכה ולהוראה צירפו רבים מבני נוער אלה לתנועת הנוער ולמסגרות חינוכיות נוספות, כדי להטותם מרגשות פחד וייאוש לאפיקים פוריים ויצירתיים. סיפר בלומנזון:
התעורר צורך מיידי להכניס את הנוער למסגרת, מצד אחד על מנת להעניק להם עיסוק אשר יעניין אותם בשעות הפנאי, ובכך להרחיק אותם מאותה האווירה [של פריקת מוסר], ומצד שני לתת להם את ההזדמנות ולהראות להם שדווקא אנו, כ"תת אדם", יהודים מוחתמים, מתוך ההסטוריה והספרות שלנו, מזה אלפי שנים, שאנו הם בעלי התרבות וחוקי המוסר.
בין אסירי המחנה היו מורים, רבנים ובעלי נסיון בהוראה לא פורמלית. אסירים אלה הקימו למען הילדים ובני הנוער במחנה בית ספר וכן תנועת נוער בה הדריכו בלומנזון ועמיתו סאלו קרליבך. פעילי חינוך אלה ורבים אחרים העניקו לילדים הרצאות על דת, ספרות והיסטוריה יהודית. סיפר בלומנזון:
את תחושת השותפות טיפחנו על ידי עבודות מלאכה, ערבי שירה והקמת מקהלה אשר לקראת הסוף מנתה כ-250 ילדים.
את התמיכה המוסרית נתנו להם בעזרת הרצאות, בעיקר על נושאים יהודיים, ארועים מהתנ"ך וכן הצגת החגים היהודיים והסברת ההגיון שבהם ואשר במסגרת האפשרויות השתדלנו גם לקיימם בפועל. היה זה סיפוק גדול לראות באיזו התלהבות ומסירות החניכים שלנו בסופו של דבר חגגו את אותם החגים וכיצד הקדישו את כל זמנם הפנוי להכנתם. ערבי הסדר היו מעמד מרומם, לחג הסוכות השיגו תוך קשיים גדולים ביותר את החומרים לבניין הסוכה, ולסיום ערכו הילדים את הסוכה בעבודה משותפת אשר יפה ממנה לא ראיתי עד עתה. אך גם החגים הרציניים השאירו את חותמם הבל יימחה על רוחם של הילדים. את יום הכיפור לקחו ברצינות ונטלו על עצמם את ההתחייבות לשפר במשך השנה את דרכיהם. בדרך זו קירבנו את אותם הילדים אשר באו ממשפחות מתבוללות אל הדת ואל רעיונותיה.
גם את ההשכלה הכללית לא שכחנו. ארגנו ערבי קריאה והרצאות על הרמן הסה, שטפן צוייג, (משה) פליקס מנדלסון ואחרים.
בקיץ 1942 החלו הגרמנים לשלוח יהודים מווסטרבורק למחנות ההשמדה במזרח אירופה. רבים מבני הנוער הופרדו מהוריהם; רבים מההורים שעדיין נותרו בווסטרבורק היו טרודים בפחדי המוות ובקשיי הקיום והמחסור, והתקשו לפעול לחינוך ילדיהם. על אף המצב, ובאווירת פחד מתמדת, המשיכו המורים והמדריכים להעניק לבני הנוער לימודים סדירים בבית הספר במחנה, כולל ציונים ומבחנים, ואף הרצאות, חוגים, טיולים ופעילויות ספורט. סיפר בלומנזון:
קושי נוסף היה טמון בחוסר הקביעות של בני הנוער המאורגן, אשר נשארו לפעמים רק ימים או שבועות במחנה, ואשר היו מתחלפים כל הזמן. אותם הילדים אשר נשארו לזמן כה קצר, יכולנו לצייד אותם לדרכם רק בשירים עבריים אחדים, והיה זה נוגע ללב לראות את אותם הילדים האומללים נדחסים לקרונות הבקר בעת המשלוח אל העתיד הבלתי נודע ושרים בדבקות את אותם השירים.
בחנוכה תש"ד (דצמבר 1943) הדליקו פעילי תנועת הנוער חנוכיה במחנה. התצלום צולם בעת הדלקת נר שביעי של חנוכה. בלומנזון הדליק את הנרות וברך את ברכות החג. מימין, עם הטלאי הצהוב – מרגוט גולדברג, לימים מלכה בק. מציצה מעליה, באצבעות מקופלות מתחת לסנטר – אחותה, רות-אלן גולדברג, לימים נסברג. עוד זוהו בתצלום דוריס מוזס, שככל הידוע שרדה והיגרה לאוסטרליה לאחר המלחמה, וכן אלברט בלומנטל.
על ליל נר ראשון של חנוכה בדצמבר 1943 בווסטרבורק כתבה קלרה אשר-פינקהוף בספרה "ילדי כוכבים" (ע' 131-130):
בחורף יוחג חג החנוכה בכוונה ובייחוד, המנורה תוצב בחדר האוכל ובנרות יוחג נס השחרור מן השעבוד, שקשה היה ממש כשעבוד הנוכחי.
אך הנה דומה שמפקד המחנה תפס פתאום מה רב הכוח האצור בנרות דולקים. בערב הראשון של חג החנוכה ניתן הצו: אסור לחגוג שום חג, ותהא עילתו אשר תהיה, בין חג יהודי בין חג נוצרי.
המנורה דולקת, והאיסור שוב איננו בגדר שמועה בלבד, אלא כבר פורסם במחנה. הערב הראשון היה חג האורים, ועובדה זו שוב אינה ניתנת להימחות. אולם מחר, בערב השני, בו יש להדליק שני נרות, וכל השבוע הבא, עת תגדל שורת הנרות עד לשמונה...
הילדים אינם מגיעים בחשבונם אלא עד היום הזה. הגדולים עולים מדוכאים על משכבותיהם. הם מהרהרים בחג העתיד להישמט מהם.
והנה קורה תקרית טכנית קטנה, כפי שתקרה בכל עת ועת ובכל מקום: למחרת משתבשת תאורת החשמל בכל המחנה, בסביבה הקרובה ואף בחוץ, בווילה של המפקד.
חשכה גמורה מסביב. לא ייתכן הדבר במקום שמאות אנשים משוטטים בצריפים מלאים וגדושים, במקום שילדים גדולים וקטנים שכובים בחדרי השינה במיטות רבות-הקומה, המגיעות כמעט עד לתקרה. יש להעלות אור, ויהי מה.
בהירים מקודם, כי מנורות החשמל היו מציפות אותם באורן, דולקים שני נרות באפלת האולם רחב-הידיים וזורעים אור חג על פניהם הנרגשות של הילדים.
ערב שני של חנוכה.
כמה קשה להילחם בכוח הבלתי נתפס האצור באור נר זעום!
האסירה מרים בולה ראתה את חג החנוכה של דצמבר 1943 מזווית אחרת. ב-24 בדצמבר כתבה מרים:
ארגנו לילדים מסיבת חנוכה ממש נחמדה, בכל צריף אותה מסיבה. ביום שלישי בשעה שתיים התקיימה בצריף 61 ההופעה הראשונה בהצלחה אדירה. הילדים ישבו כולם בפתח הצריף על יד שולחנות מכוסים בסדינים לבנים, כל אחד עם קערית ממתקים וכוס. היה תאטרון בובות, מקהלה, ריקודים, הצגות, הקראת החיבור הטוב ביותר על חנוכה, ממש יוצא מן הכלל. אבל אחרי שעתיים-שלוש יצא הלגרבפל [פקודת המחנה]: איסור על כל התכנסות שהיא. נגמר. ...
לילדים שיושבים עמי בשולחן בצריף נתתי מתנות קטנות, דברים ש"ארגנתי" בבית הספר, כמו קופסאות קטנות של גירים צבעוניים, מחברות, מחק ועפרונות. כל דבר ארוז לחוד וקשור בחוט, שייראה יפה עד כמה שאפשר. וגם הדלקנו נרות, בכל ערב נר אחד, כי לא היו לנו מספיק נרות. (מכתבים שלא נשלחו, ע' 189)
בכרוניקה של תנועת הנוער בווסטרבורק כתבה מרייטה דושניץ:
פרצו מחלות מדבקות סביבנו והוטל עלינו הסגר חמור. ... ההפסקה בפעילות אשר ארכה כשלושה וחצי חודשים, גרמה לקבוצות להתפרק במידה רבה, וגם נושא המשמעת היה בבחינת משאלה. רק בשלהי דצמבר [1943] ניתן לנו שוב לחדש לאט את הפעילות. מעצמו יובן, כי לאחר הפסקה כה ארוכה ואכזבות כה רבות, הסתערנו בשמחה גדולה על חג חנוכה הקרב, והקדשנו מחשבה רבה, כיצד נקיים אותו בצורה היפה ביותר. לגרום שמחה לזולת, זו השמחה הגדולה ביותר. כך הגענו לרעיון, להכין צעצועים לכל ילדי המחנה.
בכל הקבוצות טרחו בקדחתנות. חיות בד, ליצנים, משחקי לוח נערמו. הילדים ניסרו ערמות של חיות מעץ שציירו נערות אחדות, ועוד דברים רבים נוספים. לכך התווספו מדי ערב חזרות למקהלה והכנות לקטעי תאטרון, כי מדי ערב אמורה היתה להתקיים מסיבה קטנה בצריף אחר, אשר במהלכה יחולקו הצעצועים לילדים. הכל הוכן עד לפרט האחרון. ביום ראשון חש סגל המדריכים בחרדה, כי אנו עדיין לא מוכנים, לכן הוכרז על יום פעילות מרוכז. לכן התקיימה העבודה במשמרות, משבע וחצי בבוקר עד תשע וחצי בערב. בכל החדרים אשר עמדו לרשותנו, כולל נגריית המחנה, ייצרו הילדים צעצועים. הכל היה מוכן על פי התכנית, ואז נחתה עלינו ביום שלישי אחר הצהריים, האכזבה. ... נאסרו עלינו כל חגיגות חג החנוכה במחנה. חג החנוכה חלף ללא שיר וצליל. עם חלוף תקופת העונש השלמנו באיחור את ערב הגדוד של חנוכה. בוצע מופע של קטע תאטרון, אשר הציג שלוש תמונות דרמטיות אשר העלו את הסיפור של דוד ושאול. לאחר מכן הוצג סרט של חוג הילדים, אשר הופק על ידי שלמה. הערב היה להצלחה גדולה.
ככל הידוע, גורשה מרייטה דושניץ לברגן-בלזן ושם נספתה.
הכרוניקה נשמרה בשני עותקים. אחד מהם לקח לאו בלומנזון כשגורש לגטו טרזין. בספטמבר 1944 גורש לאושוויץ, שם איבד את העותק. משם גורש בלומנזון למחנה העבודה גלייביץ. בינואר 1945 הוצעד בצעדת מוות למחנה הריכוז בלכהמר, שם שוחרר בסוף ינואר על ידי הצבא האדום.
העותק השני של הכרוניקה נשמר בהולנד ושרד. לאחר השואה שב בלומנזון להולנד והשיג את עותק הכרוניקה. הוא ניהל מעון לבני נוער ניצולי השואה, שרידי מחנה בוכנוואלד, וב-1947 עלה לארץ ישראל עם הכרוניקה.
ארכיון התצלומים של יד ושם 1922/14
