ערב מלחמת העולם השניה התגוררו בלודז' שבפולין כ-165,000 יהודים. בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לודז' ובפברואר 1940 הקימו בעיר גטו. במחצית הראשונה של 1942 גורשו מלודז' 55,000 יהודים ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו. בגטו הוקמו מפעלים ויהודי הגטו שנשארו בחיים עבדו בהם, במצוות הגרמנים.
בדצמבר 1943, ערב חג החנוכה תש"ד, כתב אוסקר זינגר, יהודי שגורש מגרמניה לגטו לודז':
חורף חמישי של מלחמה בפולין ורביעי בתוך הגטו... האנשים מחליפים ביניהם זכרונות, המסתיימים לרוב בקריאה: "כמובן, בימים ההם!" בימים ההם היה אחרת. טוב יותר. הזכרונות מפארים את העבר. בחורף הרביעי בגטו מטרידות אותן המצוקות כמו בימים ההם. הדאגה העיקרית: חומרי הסקה. רוב תושבי הגטו מסבירים כי מוטב לסבול רעב ולא לקפוא מקור. ... הם מעדיפים להחליף את ההכרחי ביותר תמורת חומרי הסקה. ...
המצוקה בולעת הכל: תפוחי אדמה קפואים, קלחי לפת מרקיבים, סלט ירקות מצחין – ודלתות, חלונות וגגות של שורות בתים שלמות הופכות למאכולת אש בתוך תנורי הברזל הקטנים, הניצבים בחדרים הקרים של 80,000 אזרחי הגטו. (הכרוניקה של גטו לודז', ע' 767)
"האמונה החיה נעלמה ואיננה... מה שנותר הוא הפיוט בלבד!" המתבונן השטחי בחיי הגטו יכול היה להתרשם כך לפי הצורה בה מציינים כאן את ימות החגים. נראה כי יקוד התפילה פינה מקום לטכניקה פולחנית הבאה להחליף את האדיקות, אשר ממנה נותרו רק עקבות אצל זקנים וחרדים לדתם. אולם – ובכך חייב להודות כל יהודי חסר פניות – סמלי החג קיימים כשהם עדיין בלתי מעורערים ומושרשים עמוק במסורת, והרעב ואף הקור אינם מסוגלים לפגוע בהם.
הקושי להתמכר לקסם ההתנסות הדתית טמון בראש ובראשונה במחסור במקומות מתאימים לתפילה. בתי המדרש סגורים. יש רק מניינים מעטים המקיימים תפילות ב"בית כנסת" כלשהו במחתרת.
כמובן שחג החנוכה אינו נזקק לבתי תפילה כאלה. חנוכה הוא בגטו חג משפחתי, כפי שהיה פעם לפני המלחמה בכל מזרח [אירופה]. אין הוא זקוק לשום במה רשמית. היהודי המעוניין לכבד את זכרם של המכבים באופן מסורתי עורך את החג בביתו.
ברחוב, ליד דלת שבורה, על מדרגות מזוהמות, יושבת דמות מכורבלת בסמרטוטים. מבעד למטפחות ולסודרים נראות בקושי הפנים. דמות זו מציעה נרות: "לעכט! לעכט!" נשמע קול. לעכט – אלה הם בדרך כלל נרות שבת, הנמכרים מדי שבוע בערב שבת. הפעם העניין הוא אחר, לא שכיח: אלה הם נרות המיועדים למנורת חנוכה.
לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להעניק למנורה את מלוא הזוהר. שמונה כני המנורה פירושם – כאשר מדליקים מדי יום נר נוסף – 36 נרות, ועם השמש – 37 נרות. כלומר, אם נבטא זאת בכסף, 18 מארק לפחות, אם נחשב כל נר ב-50 פניג. אך יש גם משפחות היכולות לקנות נרות ב-1 מארק, ואז "התאורה בלבד" עולה להן 36 מארק.
ואף על פי כן, חרף הקשיים הקשורים במקום ובאמצעים הכספיים, נחוג גם השנה חג החנוכה בכבוד.
משפחות רבות מאד הדליקו נרות. כמו ספרי קודש, מחזורים וסידורים, טלית ותפילין, העביר, הציל והבריח ראש המשפחה גם את מנורת החנוכה מן העיר [אל הגטו]. אפשר לראות מנורות פשוטות מפליז או מברזל, אך גם מנחושת ומניקל, מנורות עתיקות וחדשות, המיוצרות באורח תעשייתי ובמלאכת יד, מנורות עמידה ומנורות קיר. מזמינים ידידים ומכרים. במדרגות אפלות, בדרך חצרות ומבואות רטובים, מטפסים למעלה אל הדירה, המורכבת לרוב מחדר אחד בלבד, שהוא הן מקום המגורים והן מקום החגיגה.
רבים לבושים בגדי חג. כולם שרויים בהלך נפש חגיגי. אחד האנשים זוכה לכבוד מיוחד. לרוב זוהי בתו של בעל הבית, והיא שרה את הברכה להדלקת הנרות. לעתים קרובות קורה שיהודים שהובאו הנה מן הסביבה ויהודים גרמנים מן המערב נפגשים לפתע בחדר כזה ומשתתפים יחד בחג. הנרות זוהרים. על הדעת עולים זכרונות על לילות חנוכה בעבר. זכרונות מימי הנעורים, על תקופת הלימודים, על שנות חיי האושר בחופש, תמונות ורשמים הקשורים בצורה כלשהי בחג המכבים.
האנשים נפגשים "באופן פרטי", ללא פולחן רשמי, כאשר רק נרות המנורה דולקים. גם ילדים חוגגים את חג החנוכה. בדירות גדולות יותר מתכנסים אנשים רבים. כל אחד מביא מתנה קטנה והולמת: צעצוע כלשהו, פרוסת בבקה, סרט לשיער, כמה חפיסות ריקות של סיגריות בשלל צבעים, צלחת מקושטת בפרחים, זוג גרביים, כובע חם. נערכת הגרלה והכל הוא עניין של מזל.
לאחר הדלקת הנרות מעניקים את המתנות. המתנות של הגטו הן פחותות ערך, אך הן מתקבלות ברגשי תודה עמוקים. לסיום שרים שירים ביידיש, בעברית וגם בפולנית. מכל מקום שירים העשויים לרומם את הלך הרוח החגיגי. כמה שעות של חג, כמה שעות של שכחה, כמה שעות של הרהורים... הלוואי וחג חנוכה 1943 יהיה האחרון בעת מלחמה. חג חנוכה אחרון בגטו. זו תקוות הכל. איש מאחל זאת לרעהו בעת הפרידה - ללא מילים, באלם, בלחיצת יד.
נרות המנורה כבים, שוב משתרר החושך. יוצאים לרחוב. חיי הגטו מתחילים מחדש. (ע' 772-770)
שמונה חודשים לאחר מכן, בקיץ 1944, גרשו הנאצים את שארית יהודי גטו לודז' למחנות ההשמדה חלמנו ואושוויץ.
תצלום זה לקוח מאוסף תצלומים שצילמו מנדל גרוסמן ועוזרו, אריה בן מנחם (פרינץ), בגטו לודז'.
