גטו לודז' נסגר באפריל 1940 ונכלאו בו 164,000 יהודים. בהדרגה הובאו אליו יהודים נוספים מהסביבה וכן ממרכז אירופה וממערבהּ, וכך רוכזו בו מעל 200,000 יהודים.
האלטסטנרט ("מועצת הזקנים"), מועצת היהודים בגטו, בראשות מרדכי חיים רומקובסקי, הקימה בגטו בתי חרושת, ארגנה בהם את העבודה וניסתה להשיג מהגרמנים הזמנות לסחורה. בתי החרושת בגטו כונו בפי היהודים "רסורטים" (קיצור של Arbeitsressorte – ענפי עבודה). מועצת היהודים ראתה בהקמת הרסורטים אפשרות להציל מרעב את האוכלוסיה הכלואה בגטו, ואילו יהודי הגטו הרעבים היו מוכנים לעבוד תמורת מנות אוכל זעומות, כשהחלופה היתה גוויעה ברעב.
במאי 1940 נפתח רסורט החייטות הראשון. "עבדו בו 300 חייטים, שהביאו את מכונות התפירה ואת שולחנות העבודה מבתיהם", מציינת מיכל אונגר. "לא היתה די עבודה לכולם, ולכן הם נחלקו לשתי קבוצות ועבדו לסירוגין. ההזמנות הראשונות שהגיעו מהעיר היו מעטות וקטנות." המענה לרוב ההזמנות הראשונות ניתן על ידי שימוש בחומרי גלם שגויסו בגטו עצמו, מכיוון שבתחילת פעילותם של הרסורטים לא סיפקו הגרמנים חומרי גלם. הרסורטים ייצרו בעיקר מוצרים שנדרשו לכלכלת המלחמה של הרייך.
ביוני 1940 כתב רומקובסקי:
חלוקת העבודה היא עדיין מצומצמת מאד. הסברתי לעובדים שאם יעבדו טוב וקשה, יתקבלו הזמנות ולאלפי בני אדם תהיה תעסוקה. יש לי בגטו בעלי מלאכה יוצאים מהכלל.
היהודים בגטו לודז' היו מוכנים לעבוד קשה כדי לייצר סחורה מגוונת עבור הגרמנים. בתחילה מימנו היהודים עצמם את משכורותיהם, הוצאות קיומם וחומרי הגלם. הם עשו זאת כדי שבהמשך, כשייווכחו הגרמנים לדעת כי היהודים עובדים היטב ומייצרים סחורה משובחת, יספקו הגרמנים עצמם חומרי גלם ליהודים, וכן ישפרו את הקצבת המזון. עוד ביקשו היהודים להוכיח לגרמנים שהם מסוגלים לעבודה יצרנית, וזאת בניגוד לסטראוטיפ בו אוחזים הנאצים, לפיו היהודים הם בטלנים וטפילים.
באוקטובר 1940 החליט המינהל הגרמני של הגטו, בראשות הנס ביבוב, על השתתפותו בהקמת מפעלי ייצור בגטו. בסוף 1940 הביעו מזמיני סחורות שביעות רצון, וההזמנות מהרסורטים התרבו. ב-1941 נמשך הגידול במספר הרסורטים. בינואר 1941 ציין ביבוב: "העיבוד המעולה של מתפרות המדים הניע את המזמין, הצי... למסור את כל העבודה כמעט באופן בלעדי לגטו." (מיכל אונגר, לודז': אחרון הגטאות בפולין, ע' 163-155)
עקב בעיות בטיחות, תנאי עבודה גרועים וניסיונות לחמם את הרסורטים הקפואים בתנאי הקור של חורף 1941-1940, פרצו מדי פעם שרפות ברסורטים. ב-18 בינואר 1941 נכתב בכרוניקות של גטו לודז':
בליל יום א' פרצה אש בסדנת חייטים השוכנת בבית ברחוב נובומייסקה 28. מספר גדול של מעילים וחולצות צבאיות היו למאכולת אש. במבצע הצלה שארך שעתיים, בו השתתפו קבוצות כבאים מהעיר ומהגטו, כובתה הדלקה.
למחרת נכתב בכרוניקות:
בשעה 11 בלילה הוזעקו כבאים לדלקה אשר פרצה באולם של בית מלאכה ברחוב בז'זינסקה 55. סיבת הדלקה היתה ליקוי בצנרת הארובה. נשרפה רצפת האולם, המיועד לבית מלאכה לנעלי בית. הדלקה כובתה לאחר שעתיים.
לאחר דיווח זה נכתב בכרוניקות, תחת הכותרת "התקנת תנורים רק על ידי בעלי מקצוע!":
כדי למנוע שרפות פרסם ראש מועצת היהודים הוראה לכל המוסדות הכפופים למרותו כי לשם התקנת תנורים חובה להסתייע במומחים מיחידת הכבאים ומנקי הארובות.
באותה תקופה פרצו מהומות ברסורטים. המתפרעים מחו על תנאי העבודה הלקויים, מנות הרעב שחולקו לעובדים ואי שוויוניות בחלוקת מזון עקב שחיתויות מקומיות. כדי למנוע נזקים לציוד ולסחורה, השביתה מועצת היהודים את הרסורטים. רומקובסקי ניסה לפתור את הבעיות עליהן מחו המתפרעים. הוא הבטיח חלוקת שכר מהירה. בכרוניקות נכתב:
הנשיא מבטיח כי יעשה כל אשר יש לאל ידו כדי לצייד את האוכלוסייה במזון בצורה סדירה ככל האפשר ובשפע. אולם צריך להתחשב בכך כי סיבות שונות, ובין השאר הפרעות בגין מזג האוויר, מונעות לא אחת את מימוש כל ההבטחות.
השקט בגטו הושב לאחר שרומקובסקי פנה לנציגי הציבור והמפלגות, ואלה התארגנו בוועדה משותפת של הבונד, פועלי ציון שמאל וימין והקומוניסטים, והשיגו לאנשיהם עזרה במזון. גם נציגי היהדות הדתית והמשכילים הבלתי מפלגתיים התארגנו בנושא זה, אם כי לא היתה להם השפעה רבה בקרב העובדים ברסורטים. ב-30 בינואר 1941 נכתב בכרוניקות:
חידוש העבודה בבתי המלאכה
פועלי בתי המלאכה המושבתים זה כמה ימים, החלו אתמול והיום להגיע מרצונם בהמונים לעבודה. בזכות זאת החלו רוב המפעלים לעבוד. בעת ובעונה אחת בוטל מצב הכוננות בו נמצא חלק ממשטרת הסדר [שירות הסדר היהודי] בתקופת השבתת בתי המלאכה.
את אחד מנאומיו בתקופה זו סיים רומקובסקי במילים:
רק דבר אחד עשוי להציל אותנו: הצטרפות משותפת לחיים יצרניים במלוא מובן המילה, באווירה של שקט מוחלט. עבודה מאומצת ונאמנה ושקט – זהו צו השעה. אין לדבר כיום על שום מפלגה, כי בשבילנו קיימת רק אחת: היהודים בגטו.
אחד הידיעונים שנשמרו בכרוניקות של גטו לודז', ידיעון מ-8 בפברואר 1941, הוכתר בכותרת "התפתחות מרשימה של הרסורטים לעבודה":
הגטו מהווה מרכז גדול לייצור תעשייתי וידני
בדיוק היום חלפה שנה מאז חתם מפקד משטרת העיר ליצמנשטט [שמה הגרמני של העיר לודז'] על הצו בדבר הקמתו וגידורו של הגטו. אותה שעה איש ודאי לא חלם אפילו שבמשך שנה זו יצמח בגטו מרכז תעשייתי בעל היקף אוניברסלי, כי חרף קשיים עצומים הנערמים על כל צעד ושעל יקומו סדנאות עבודה המעסיקות עד 10,000 פועלים. להקמת מרכזי עבודה אלה היה גם ערך מוסרי עצום. הם הצילו אלפי אנשים מהתנוונות גמורה, אפשרו להם לחזור למקצועם ולהיות אנשים יצרניים, מועילים לכלל ומוסיפים לו נכסים.
בהקמת הסדנאות היה הכרח להתחיל ממש מבראשית. לא היו בתי חרושת, מכונות, אולמות מתאימים, מתקנים, חומרי גלם, והעיקר – הזמנות.
לא היה דבר באותם המקומות שבהם עובד כיום מחנה של ששת אלפים חייטים, המוני מומחים בכל ענפי התעשייה המעבדת, כגון אורגים, עובדי מטוויה, שתאים [פועלים העוסקים בהתקנת חוטי השתי לאריגה], סנדלרים, רפדים, נגדים, פרוונים, סורגי כסיות, כובענים, סוגרי גרביים, תופרי נעלי בית, חשמלאים, עובדי מתכת, מעבדי עורות...
ואולם אין די בכך. המספרים האלה יגדלו בעתיד ... צפויות תכניות פיתוח בקנה מידה נרחב, במגמה למצוא ענפי ייצור חדשים ולהקימם, ולהרחיב באופן ניכר את המפעלים הוותיקים. ...
מקבלי ההזמנות מרוצים ככל הנראה מעבודת המפעלים המקומיים, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שאותו הלקוח מזמין פעמים מספר אותו מוצר עצמו. ... מוצרים מסוימים נעשים אפילו טוב יותר מאשר לפני המלחמה – בייחוד בקונפקציה אזרחית [תעשיית ביגוד המונית]. ניתן להסביר זאת בכך שרבים מבעלי המקצוע הבולטים שניהלו קודם את מפעליהם בממדים קטנים יותר, מעניקים כיום את הנסיון והידע שלהם לאלפי עובדים, הנהנים מכך. מן הראוי להדגיש זאת ביתר שאת, אם נביא בחשבון את תנאי העבודה והקיום הקשים של הפועל. בשבועות האחרונים הגיעה לראשונה הזמנה מברלין, מאחד מבתי המסחר הגדולים ביותר לקונפקציה, לתפירת קונפקציה לילדים ולנשים מטיב משובח ביותר (שמלות לנשים ולילדות, פיג'מות קטנות, בגדי ילדים). אם הנסיון יעלה יפה, יגיעו הזמנות כאלה באופן קבוע. ההוכחה הטובה ביותר לביצוע הוגן וסולידי היא האחוז הזעום ביותר של הסחורה המוחזרת (מתוך מאות אלפי חולצות לצבא הוחזרו כ-700).
בגטו לודז' הוקמו כ-120 רסורטים, רובם בענף הטקסטיל, ובהם עבדו למעלה מ-70,000 יהודים. הרסורטים הקלו במעט על מצוקת הרעב, הקור והמחלות בגטו, אך למרות קיומם נספתה רוב אוכלוסיית הגטו ברעב ובמחלות, וכן בגירושים למחנות ההשמדה שהחלו ב-1942, בהם נשלחו למוות עשרות אלפי יהודים.
ביוני 1944 נותרו בגטו לודז' 77,000 נפש. כ-90% מהם הועסקו במפעלי ייצור. עד אוגוסט 1944 גורשו למחנות ההשמדה חלמנו ואושוויץ כמעט כל יהודי הגטו. מבין למעלה מ-200,000 יהודי לודז', שרדו את מחנות הריכוז כ-7,000 נפש.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 7261/2 – מהארכיון הלאומי הגרמני (Bundesarchiv)
